לפני המשנה לנשיא מ' בן-פורת והשופטים ג' בך, ש' נתניהו

המערער הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי ברצח המנוחה, שהייתה בחודש הרביעי להריונה. ההרשעה התבססה על ראיות נסיבתיות, שהצביעו על כך שהמערער נפגש ביום הרצח עם המנוחה. זו הטיחה כלפיו כי הוא אבי הוולד שברחמה. התפתח ויכוח קולני ביניהם, והמערער חבט בראשה במנעול הגה והרגה. הוא החביא את הגופה, ולאחר פגישה עם חברתו הכניס את הגופה למכוניתו, נסע לקרבת הכפר ביר-זית ושרף אותה. הערעור לבית המשפט העליון נסב על ההרשעה בכלל ולחלופין על הרשעה ברצח במקום בהריגה בלבד.

בית המשפט העליון פסק:
א. (1) בהרשעה על סמך ראיות נסיבתיות צריכות הראיות להביא, בדרך האלימינציה, מסקנה האחת, שלא נותר ספק סביר בדבר אשמת הנאשם. בית המשפט בוחן את מכלול הראיות הנסיבתיות, מפעיל מבחני היגיון וניסיון חיים ושוקל את מהות הראיות ומשקלן המצטבר, לאור הסברי הנאשם, אם ניתנו כאלה, ולאור כל היפותיזה אחרת.
(2) (בעקבות ע"פ 351/80 [2], 531/80[3]): אפילו אם כל אחת מהעובדות המבוארות להוכחת אשמתו של הנאשם היא תמימה ומקרית לחלוטין כשלעצמה, ייתכן שצירופן יחד אינו יכול, מבחינה הגיונית, להיות תמים ומקרי. גם לראיות שאינן חד-משמעיות יש כוח מצטבר. ראיות רבות, המצביעות רק לכאורה בכיוון מסוים, עשויות יחדיו להוות תשתית לקביעת מימצא בטוח.
(3) כנגד האינדיקציות המפלילות שומה על בית המשפט לשקול את גירסת ההגנה ולבדוק, שמא יש בראיותיו ובהסבריו של הנאשם כדי לעורר ספק סביר, ולו גם דחוק, באשמתו.
ב. (1) הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוואנטית מובילה למסקנה, שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה, ועל-כן ההימנעות מחזקת את ראיות התביעה.
(2) במקרה דנן, הותר להגנה לשלוח למומחה בחו"ל שערות כלב שנמצאו על המחצלת השרופה, שבה הייתה עטופה גופת המנוחה, וזאת כדי לסתור עדות מומחה, שהצביע על בסיס סביר למסקנה, שהמדובר בשערות של כלבו של המערער. המערער נמנע מהגשת חוות הדעת של המומחה מחו"ל, המצויה ברשותו.

ג. המניע, כאמור בסעיף 16לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אינו מהווה יסוד מיסודות העבירה, ומבחינה זו ניתן לומר, כי אין הוא רלוואנטי מבחינה משפטית. ברם, משהוכח קיומו של מניע, הוא מהווה ראיה נסיבתית נוספת להוכחת ביצועה של העבירה המיוחסת לנאשם, כחלק בלתי נפרד מהחומר המפליל של התביעה.
ד. (1) (בעקבות ע"פ 112/69 [9]) אל לו לבית המשפט לחוש לאירוע רחוק ויוצא דופן העולה, אם אמנם התרחש, בקנה אחד עם חפותו של הנאשם, בעוד שהעדויות שהושמעו במשפט, ושבית המשפט מאמין בהן, מוליכות למסקנה סבירה הרבה יותר והיא שהנאשם אינו חף.
(2) יש לצמצם את השימוש בספקולציות ובהשערות גרידא, כאשר הנאשם אינו רואה לנכון להעלות טענה, שעשויה הייתה לפעול לטובתו. אמנם, אין בית המשפט פטור מלבחון טענת הגנה אפשרית, אף אם זו לא נטענה על-ידי הנאשם או בא-כוחו, וגם כאשר ההימנעות נובעת מאי-השתלבותה בקו ההגנה בו בחר, כגון טענת אליבי או הגנה עצמית. אולם המדובר במקרה שבו מחומר הראיות שנפרש לפני בית המשפט עולה אפשרות סבירה של קיום הגנה פלונית.
ה. (1) רכיבי היסוד הנפשי בעבירת רצח ב"כוונה תחילה", שהוכחתם על התביעה, הם: הכנה, כוונת קטילה והעדר קינטור. שעה שכוונת הקטילה היא יסוד נפשי טהור, ההכנה היא יסוד פיסי גרידא, היכול להתקיים מניה וביה, לעתים כהרף עין, ואשר ניתן להוכיחו על-ידי עצם הפעולות המהוות את מעשה הקטילה, או חלק הימנו.
(2) במקרה דנן, די בהנפת המכשיר הקהה ובהנחתו על ראש המנוחה כדי לקיים את יסוד ההכנה. אם – כמסקנה בעלת סבירות ניכרת – היה אותו מכשיר קהה מנעול ההגה, אין זה משנה, שמכשיר זה היה מצוי לאחרונה דרך קבע בדירת המערער, שם בוצע מעשה ההמתה. נטילתו, הנפתו והנחתו מקפלות בתוכן מניה וביה את יסוד ההכנה.
(3) כרגיל, מלים גרידא אינן בגדר קינטור. אם במקרה דנן, קרה עוד משהו העשוי מבחינה משפטית להוות קינטור, היה על המערער להעיד על כך או להביא על כך ראיות, שכן בעדויות התביעה אין לדבר שמץ של אחיזה.
(4) יש צורך בהוכחת קיומה של כוונה ממשית להרוג – כרכיב בלעדיו-אין של
"הכוונה תחילה" – אך ניתן לעשות כן בעזרת החזקה, אדם התכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי מהתנהגותו. חזקה זו מהווה בסיס מספיק להסקת כוונת קטילה, אלא אם כן קיימת ראיה ממשית לסתור.
(5) במקרה דנן, סיבת המוות היחידה הסבירה מתבטאת בהנחת מכשיר קהה על ראש המנוחה. מעשה כזה עומד במבחן החזקה דלעיל, ובהעדר ראיה לסתור – היא שרירה וקיימת.

פסק-דין

המשנה לנשיא מ' בן-פורת: ביום 24.7.83נמצאה בשטח אדמה סמוך לכביש עטארה, בקרבת הכפר ביר-זית, גופתה השרופה של כרמלה בלאס. המנוחה, אחת במקצועה, היתה בעת מותה בחודש הרביעי להריונה. על-פי הדו"ח הפתולוגי נקבע, כי המוות נגרם משברים בגג הגולגולת ובסיסה שהיו, כפי הנראה, תוצאה של מכה במכשיר קהה.

בית המשפט המחוזי הרשיע ברצח המנוחה את המערער (שמעון חרמון), שהוא עורך-דין במקצועו. על הרשעה זו סב הערעור שלפנינו.
.2השתלשלות העניינים שהובילו למות המנוחה, כפי שזו נקבעה בבית המשפט קמא, היא כלהלן:
המערער והמנוחה, מכרים מזה זמן רב, קבעו פגישה ליום 18.7.83שעה 00: 20לשם נסיעה משותפת לנצרת, כדי לגבות חוב שהגיע למנוחה בעקבות הליכים משפטיים שניהל עבורה המערער. משלא הופיע לפגישה, סרה המנוחה לדירתו והמתינה שם לבואו.
תחילתו של הערב, בין השעות 00: 19ל-00: 20לערך, בילה המערער בחברת עו"ד כגנובסקי. אחר-כך שהה עד השעה 00: 22לערך בביקור אצל ידידו עו"ד לפידות, שהיה מאושפז בבית החולים תל השומר. תוך כדי שהותו בבית החולים התקשר טלפונית מספר פעמים לידידתו עליזה דגן, והם נדברו להיפגש בבתה. בדרכו מבית החולים סר המערער לדירתו. שם מצא את המנוחה. בין השניים התפתח ויכוח קולני, כנראה משום שהמנוחה המשיכה לטעון (כבעבר), כי המערער הוא אבי הוולד שברחמה. בשלב מסוים הלם המערער בראש המנוחה, כנראה במנעול הגה שהיה ברשותו, מכה שגרמה למותה. לאחר שהחביא את הגופה, הגיע המערער לביתה של עליזה באיחור של למעלה משעה. לאחר בילוי משותף בסטקיה ביפו ואחר-כך בדירתו, נפרדו השניים ליד ביתה בשעה 30: .01המערער שב לדירתו או למשרדו (הנמצאים באותו בניין), הכניס את הגופה למכוניתו ונסע לקרבת הכפר ביר-זית. שם שפך עליה בשני מוקדים חומר דליק. הצית אש והסתלק.
קביעות אלה מבוססות על ראיות נסיבתיות, אשר לדעת בית המשפט קמא הובילו למסקנה המפלילה כמסקנה ההגיונית היחידה.
.3שני פנים לו, לערעור שלפנינו: הפן האחד מופנה נגד ההרשעה בכלל תוך טענה של העדר כל מעורבות במותה של המנוחה; והאחר, החלופי, נגד ההרשעה ברצח במקום בהריגה בלבד.
כידוע בהרשעה על סמך ראיות נסיבתיות צריכות הראות להביא, בדרך האלימינציה, למסקנה האחת של אשמת הנאשם. "כאשר בוחנים את מכלול הראיות הנסיבתיות מפעיל בית המשפט, כאמור, את מבחני ההיגיון וניסיון החיים… לאור מהותן של הראיות ומשקלן המצטבר, לאור הסבריו של הנאשם, אם ניתנו כאלו, וכן לאור כל היפותיזה סבירה אחרת, קובע בית המשפט, אם יש מקום להסקת מסקנה חד- משמעית, שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם" (כדברי השופט שמגר (כתוארו אז) בע"פ 543/79, 622, 641, [1], בעמ' 140). "… תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית
לחלוטין, כשהיא בפני עצמה. אולם עצם צירופן יחד אינו יכול – מבחינה הגיונית -
להיות תמים ומקרי…" (ע"פ 351/80 [2], בעמ' 484). "גם לראיות שאינן חד-משמעיות יש כוח מצטבר, שאין להתעלם ממנו. הרבה ראיות, המצביעות רק לכאורה בכיוון מסוים, עשויות יחדיו להוות תשתית לקביעת מימצא בטוח" (ע"פ 531/80 [3], בעמ' 600). כנגד האינדיקציות מפלילות שומה על בית המשפט לשקול את גירסת ההגנה ולבדוק, שמא יש בראיותיו ובהסבריו של המערער כדי לעורר ספק סביר, ולו גם דחוק, באשמתו. רק עם תום מלאכה מורכבת זו מגיע השלב לשקול, אם מערכת הראיות הנסיבתיות בכללותה אכן מובילה למסקנה ההגיונית היחידה, לפיה ביצע הנאשם את המעשה המיוחס לו: דבריו של השופט זילברג בע"פ 38/49 [4], בעמ' 835, וכן: ע"פ 258/83 [5], ע"פ 501/81. 610[6].
על רקעם של עקרונות אלה יש לבדוק את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בענייננו.
.4תחילה אנסה לדלות את גירסת המערער מדבריו הסותרים לעתים על אירועי ליל הרצח (18.7.83): הוא לא קבע כל פגישה עם המנוחה לערב האירוע. בין השעות 00: 19ל-00: 21של אותו ערב הוא היה בחברת עו"ד כגנובסקי לקבלת ייעוץ בקשר לנסיעתו המתוכננת לחו"ל. בין השעות 30: 21ל-00: 23שהה בבית-חולים שיבא בתל השומר בביקור אצל ידידו עורך הדין לפידות. בשעה 15: 22שוחח עם עליזה בטלפון ציבורי שליד בית החולים, וזו החזירה לו טלפון בשעה 45: .22בשהע 00: 23יצא אל ביתה והגיע לשם ב-35:23, שהה במחיצתה עד 45:01, הסיעה לביתה ושב לביתו. הוא חש עייפות והתנמנם במכוניתו עד שנעור לשמע רעש שעלה מהמנוע של מכונית שכנתו לי היימן. השעה לפי שעונו הייתה 30: .02לאחר טיול קצר עם כלבו עלה הביתה לישון. הוא התעורר ב-30:05, ירד שוב לטיול עם הכלב ולערך בשעה 00: 06החל ברחיצת מכוניתו. משך כל אותו יום היה עסוק בעיסוקים שונים, עד שלא נותר לו, לגירסתו, פנאי "לתקוע מסמר", ויום לאחר מכן יצא עם חברתו גילה לבילוי בחוץ-לארץ. רק בשיחותיו משם עם אחיו מאיר נודע לו דבר היעלמה ומותה הטראגי של המנוחה.
.5א. באימרתו, שהתקבלה כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, מסר עורך הדין לפידות שביקור המערער אצלו – שהתקיים לדבריו בין שמונה לעשר בערב – ארך כשעה וחצי או שעה ועשרים. העד סירב אמנם לחתום על אימרתו, אך הוכח, בעדות השוטר שגבה את האמרה, כי דבריו נרשמו במדויק. בעדותו אמנם עשה מר לפידות כל מאמץ אפשרי להימנע מאישור הפרטים דליל, אך בית המשפט קבע, שדבריו באמרה עדיפים. מסקנה זו היא הגיונית, שהרי אז זיכרונו היה טרי יותר, ובהיותו עורך-דין הבין מן הסתם כמה חשוב שידייק בפרטים. זאת ועוד, הגירסה מתיישבת היטב עם חלק מהודעתו של מאיר חרמון, אחיו של המערער, גם הוא עורך-דין במקצועו, בה אמר כי בשיחת טלפון מיום 21.7.83מסר לו המערער, כי הגיע לתל השומר בשעה 30:20, ולא כגירסתו הנ"ל – ב-30: .21ההודעה הוגשה ללא התנגדות, שני הצדדים הסתמכו עליה, והמערער אף אישר אותה בעדותו. אם נוסיף לשעת ההתחלה (30:20) שהות של
כשעה ומחצה (כדברי לפידות באימרתו), נמצא, שהמערער עזב את בית החולים בשעה 00:.22
גירסת לפידות נתמכת גם בעדותה של עליזה, כי שיחתה הטלפונית האחרונה עם המערער הייתה בשעה 10: 22לכל היותר, וכי קרובה היא לחשוב שהיה זה מוקדם יותר (ולא, כטענת המערער – בשעה 45:22). זו השיחה שבמהלכה נדברו שהמערער יסור לביתה בו בערב. בכך יש חיזוק כבד משקל לדברי לפידות (באימרתו הנ"ל), שהמערער אכן שהה אצלו (משך כשה וחצי) בין השעות 00: 20ל-00:.22
אולם לביתה של עליזה – ועל כך אין חולק – הגיע המערער רק בשעה 35:.23
לפנינו איפוא כשעה (לאחר ניכוי זמן הנסיעה) ללא הסבר מפי המערער. פרק זמן זה עשוי היה המערער לנצל לביצוע הפעולות כקביעת בית המשפט קמא, היינו – כדי לסור לביתו, להרוג את המנוחה ולהסתיר את גופתה.
ב. עליזה העידה, כי לאחר כניסתה הביתה החליטה לבקש שהמערער יביא לה מחו"ל ספר מסוים. לאחר המתנה של כרבע שעה – כדי שיספיק לחזור לביתו הנמצא קרוב למדי – היא חייגה את מספר הטלפון של דירתו, אך לא היה מענה משך כעשרים הדקות בהן נשאר הטלפון פתוח והמשיך לצלצל. בהודעה מסרה אמנם מספר טלפון של המשרד מתוך פנקס, אך בזיכרונה (לפי עדותה) היה חרוט מספר הטלפון של הדירה, ומספר זה היא חייגה בליל האירוע.
אם מתעלמים (מטעמים שיתבארו) משיחתו הטלפונית של המערער עם אחיו מאיר מיום 31.7.83, יוצא, כי הסברו הראשון של המערער להעדר המענה היה בפרטים שהובאו כבר לעיל: שהתנמנם ממת עייפותו בתוך הרכב עד שניעור בשעה 30:02, ורק אז (לאחר טיול קצר עם כלבו) עלה הביתה. דא עקא, שהסבר זה נסתר מפי שכנתו, העדה לי היימן, שהעידה, כי שבה ברכבה כבר בשעה 45:01, היינו בה בעת (לערך) שעליזה התקשרה לדירת המערער. אם נסתמך על טענת המערער (בניגוד לגירסת עליזה), שהם נפרדו ליד ביתה אך בשעה 45:01, יתעורר ספק, אם לא חזר המערער לביתו לאחר ששכנתו גב' היימן כבר הקדימה אותו, ואז מתמוטטת גירסתו בדבר עצם שמיעת רעש המנוע מיסודה. לכל היותר ניתן להסיק, לאור שעת הפרידה הנטענת על-ידיו, שהוא הגיע בד בבד עם שכנתו. גם בכך די כדי להסיק שהסבריו, הן לאחיו והן למשטרה, בשקר יסודם. אין בהבדלי שעת הפרידה, בין גירסות עליזה מזה והמערער מזה, כדי לשנות את העובדה – שנתקבלה על סמך עדותה של עליזה – שלאחר הפרידה (תהיה השעה אשר תהיה) היא המתינה כרבע שנה, אחר-כך חייגה את מספר הטלפון של דירתו, ובמשך עשרים הדקות בהן המשיך הטלפון לצלצל לא היה מענה.
הגירסה הכוזבת, לפיה נכנס הביתה רק אחרי השה 30:02, ועדותה של עליזה, שלא השיב לצלצול הטלפון כמתואר לעיל, מובילות יחדיו למסקנה לכאורית, שהמערער כלל
לא היה בביתו באותן שעות לילה לרגל פעילות שהשתיקה יפה לה. ההוכחה על עייפות מופלגת של המערער למחרת היום (כאשר נרדם בבית ידידתו למרות רעש של אורחים רבים והזזת רהיטים) עשויה אף היא לחזק את המסקנה על העדר שינה בלילה הנדון.
ג. כזכור, טוען המערער, שאור ליום 19.7.83הוא השכים קום כבר בשעה 30:05, ולאחר טיול עם הכלב החל ברחיצת מכוניתו לערך בשעה 00:.06

החשדות הכבדים העולים מהשיקולים שפורטו לעיל בדבר פעילותו ומקום הימצאו
בליל האירוע אך מתחזקים לאור עדות שכנו מר נרינסקי, שראה את המערער בשעה מוקדמת של אותו בוקר רוחץ את רכבו רחיצה יסודית ביותר, תוך הוצאת ספסלי המכונית החוצה, רחיצה שנמשכה כשעתיים.
הרחיצה היסודית מצביעה לכיוון מסקנה, שהפעילות בה עסק המערער בליל האירוע הייתה כרוכה בשימוש ברכב זה, שימוש שעלול היה להותיר סימנים ועקבות, אותם ביקש המערער לטשטש.
ד. חיזוק רב-משקל נוסף, המצביע על שימוש ברכב למטרה שהמערער מעוניין להסתירה, מצוי בעובדה שלמחרת היום (19.7.83) החליף המערער בבת אחת את כל ארבעת הצמיגים בצמיגים חדשים שרכש. בעל המוסך העיד, כי שניים מהם היו עדיין ראויים לשימוש ואף נמכרו על-ידיו בתור שכאלה, וכי תמורתם קיבל המערער הנחה מסוימת במחיר. יודגש, כי בית המשפט קמא קבע – והיו לכך ראיות למכביר ¬שהמערער ניחן בחסכנות מופלגת, תכונה שאינה מתיישבת עם החלפת צמיגים במצב שמיש שלא לצורך. הסבר, לפיו עמד למסור את הרכב לשימושו הזמני עד שובו מן הטיול לידידו איציק פוקס, אין בו כדי לסלק תמיהה זו.
אילו עמדה רכישת הצמיגים לבדה, כי אז מוכנה הייתי לצאת מתוך הנחה דחוקה, שהמערער רצה ביקרו של אותו ידיד עד כדי כך שהתגבר על יצר החסכנות ורכש אותם ארבעה צמיגים בתום-לב. דא עקא, שעובדה זו אינה ניצבת לבדה. המערער אמנם אמר לבעל המוסך (שאינו המוסך בו רגיל היה לקבל שירותים), שהוא עורך-דין במקצועו, אך לא גילה את שמו. הוא שילם עבור הצמיגים במזומנים, כולל בדולרים, ולא טרח לקבל קבלה. זאת ועוד, לחברתו גילה – עמה יצא (כזכור) לטיול בחו"ל – הוא סיפר בעת שהותם שם, שאת צמיגי המכונית הוא החליף לפני מספר חודשים במוסך בחיפה. הכזב לגבי העיתוי (והמקום) מוסיף נופך לא מבוטל לחשדות המצטברים סביב החלפתם של כל הצמיגים בבת אחת, ויש בו כדי להצביע בכיוון המסקנה, שהוא רצה להסתיר את דבר ההחלפה ביום המסוים. יתר-על-כן, לחוקריו במשטרה אמר, שאינו זוכר אם אכן החליף את כל ארבעת הצמיגים ומתי זה היה. לאחר שהמשטרה איתרה את המוסך בכוחות עצמה ואף מצאה את הקבלה הנושאת את תאריך הרכישה, טען המערער, שנתן בזמנו
תשובות כוזבות בעניין זה, משום שחשש שמא החלפת כל הצמיגים בעיתוי בו בוצעה תאיר את התנהגותו באור לא נכון.
המסקנה העולה מהחלפת כל הצמיגים בבת אחת, במוסך בו אין הוא מוכר ובנסיבות שתוארו לעיל, ומהסתרת עובדה זו הן מהמשטרה והן מחברתו לטיול, היא, שהמערער סבר, ובצדק, שזו ראיה בת-משקל הפועלת נגדו. החלפה גופה מצביעה על חשש, שמא בדיקתם של הצמיגים המוחלפים, חרף רחיצתה היסודית של המכונית, עלולה לגלות סימנים מפלילים, שיעידו על מעשיו באותו לילה.
ה. ואכן, על שנאי אותו גילו אנשי המשטרה בתא המטען של הרכב נמצא כתם דם מסוג ,oהזהה לסוג דמה של המנוחה אך שונה מסוג דמו של המערער.
לעובדה זו משקל של ממש. כאשר נחקר על כך, סיפר המערער שהמנוחה ביקרה בדירתו בשבת שקדמה לאירוע המוות ואף עזרה לו להעביר חפצים מרכבו כשאפה זב דם.
רק במשפט עצמו, בשלב ההגנה, העלה לראשונה הסבר שונה, המייחס את כתם הדם לאביו, שגם דמו הוא מסוג ,oואשר מארגז הכלים שלו נטל (לדבריו) את השנאי. החרה החזיק אחריו האב בהסבירו, שבהיותו חולה סכרת אין פצעיו מגלידים במהירות, ודי במכה קלה כגורם לזיבת דם. לא ניתן כל הסבר באילו נסיבות נפצע האב וכיצד מתקשרת אותה פציעה עם כתם הדם על השנאי.
מכל מקום, נוכחותו של כתם הדם מסוג דמה של המנוחה על השנאי, שנמצא בתא המטען של רכב המערער, היא כשלעצמה ראיה נסיבתית, בין שאר הראיות הקושרות את המערער להמתת המנוחה. אין גם לומר, שההסבר המאוחר שלל את משקלה של ראיה זו, שכן קדם לו (כזכור) הסברו של המערער, כיצד דמה של המנוחה הגיע לשם, סיפור שנדחה כבלתי אמין.
ו. הפלג העליון של גופת המנוחה היה עטוף במחצלת שרופה. בשרידיה נמצאו חמש שערות, מהן ארבע של כלב. מעדותו של המומחה (מר קוק) עולה, שקיים בסיס סביר למסקנה, כי שלוש מתוך ארבע השערות הן מאותו כלב וכי מדובר בכלב מסוג "דוברמן". מסקנתו הנוספת של המומחה היא, שקיימת התאמה – באותה מידת סבירות ¬בין שערות שנמצאו על רצפת הרכב, שערות שנשרו מן הסתם מכלבו מסוג דוברמן של המערער , לבין אותן שלוש שערות שהוצאו מהמחצלת.
אין חולק, כי למערער הייתה בעבר מחצלת. אשר שימשה לעטיפת מנוע סירה שהוביל ברכבו, וכי כלבו נהג לרבוץ על מחצלת זו. כמו כן אין חולק, כי פרק זמן מסוים בעבר החזיק המערער כלב נוסף, גם הוא מסוג דוברמן. עובדה זו מתיישבת עם האפשרות, שהשערה הרביעית שהוצאה מהמחצלת נשרה בשעתו מכלב נוסף זה.

לגירסת המערער, הוא זרק את המחצלת זמן קצר לפני מותה של כרמלה, שכן לא היה זקוק לה עוד. בית המשפט קמא לא האמין למערער וגם לא לעדות ההגנה של אחד אבי צור. בהתרשמותו של בית המשפט ובטביעת עינו אל לנו להתערב, מה גם שעדותו של מר צור עדות כבושה היא.
אין ממש בטענת ההגנה נגד קבילות עדותו של המומחה. אשר למשקלה, ברור שהמומחה כלל לא התיימר לקבוע מסקנות ודאיות, להבדיל מהסתברויות. כזכור, לדעתו סביר לחשוב, כי מתוך חמש השערות שנמצאו במחצלת שלוש הן של אותו כלב, וכי כלב זה הוא מסוג דוברמן. ואכן, עובדה מוכחת היא, כי למערער יש כלב מסוג זה. מסקנתו הנוספת היא (כזכור), כי סביר לחשוב שהשערה הרביעית שייכת גם היא לכלב מסוג דוברמן, אך לכלב אחר. שוב עובדה מוכחת היא, כי למערער היה משך פרק זמן כלב נוסף, אף הוא מסוג דוברמן. המומחה השווה ומצא, שאותן שלוש שערות תואמות את השערות שנתגלו על רצפת רכבו של המערער, הסתברות המצביעה לכיוון של קשר בין המימצאים בזירת פשע לבין רכבו של המערער. לכך יש להוסיף את נוכחותה של המחצלת על הגופה (שמתוכה הוצאו השערות), ועובדה מוכחת היא, כי למערער אכן הייתה מחצלת, וכי כלביו נהגו לרבוץ עליה. בכך חוליה נוספת, המצביעה לכיוון של קשר בין המערער לבין האירוע. ראיות נסיבתיות אלה אך מתחזקות לאור העובדה, שהותר להגנה, לפי בקשתה, לשלוח את השערות שאותן בדק המומחה לשם קבלת חוות-דעת של מומחה בחו"ל. חוות- דעת אמנם מצויה ברשות המערער, ואף-על-כן הוא נמנע מהגשתה. כידוע, הלכה פסוקה היא, שהימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוואנטית מובילה למסקנה, שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה, ועל-כן ההימנעות מחזקת את ראיותיה של התביעה (ראה: ע"פ 437/82 [7], בעמ' 97; ע"פ 531/80 [3], בעמ' 596; ע"פ 112/52 [8], עמ' 254).
המערער אמנם טען שזרק את המחצלת סמוך לזמן האירוע, אך דבריו לא זכו באמונו של בית המשפט.
.6עדות נסיבתית אחרת, המצביעה אף היא לכיוון של קשר בין המערער לבין המעשה המיוחס לו, ניתנה מפי שכנו של המערער, מר יעקב נרינסקי, הגר באותו בניין, קומה אחת מתחת לדירתו של המערער (הנמצאת בקומה העליונה). מעל דוכן העדים סיפר עד זה, כי בערב הקובע הוא ניעור משנתו לשמע דין ודברים קולני בין גבר לאישה. הקולות בקעו מתוך דירתו של המערער. מיטתו ניצבה מתחת לחלון החיצון, כך שהצליח לזהות בוודאות שהקול של הגבר הוא קולו של המערער. בשלב מסוים שמע צליל, כאילו "משהו כמו חפץ מתכת נופל" והשתררה דומיה.
השופטים המלומדים היו ערים להבדלים בין הפרטים שמסר נרינסקי בעדותו לבין הנאמר בהודעתו למשטרה. בו בזמן שבהודעה דובר אך על קולה של אישה במצוקה, שבקע מדירת המערער, הוזכרו לראשונה הגבר – קרי המערער – וכן הוויכוח והצליל
המתכתי רק במהלך העדות במשפט. זאת ועוד, בהודעה אמר העד, שהדבר קרה בין השעות שבע לתשע בערב, לפני לכתו לישון, ואילו בעדותו אמר, שהיה זה בין תשע לעשר בערב ומכל מקום לפני שעת חצות, כאשר נעור משנתו לשמע אותם קולות.
את הדברים הכלולים בהודעה ייחסו השוטים המלומדים לרתיעתו של נרינסקי ¬בעבר מזכיר בפרקליטות מחוז תל-אביב – למסור עדות העשויה להיות גורלית נגד מי שנחשד ברצח, עורך-דין במקצועו ובעל הבית של הבניין בו הוא מתגורר. תמיכה בהלך מחשבה זה ניתן למצוא בעדותו של השוטר החוקר, אשר תיאר את העד, בשעת מסירת ההודעה, כמסויג.
חרף אי ההתאמות דלעיל נחה דעתו של בית המשפט קמא, שמעל דוכן העדים עשה העד מאמץ כן לדייק בתשובותיו והרושם שהוא השאיר היה חיובי. השופטים האמינו לעד שהוא מודע לאחריות הכרוכה במתן תשובות העלולות להיות גורליות.
עדות זו – פרט לאי-ודאות בשעת ההתרחשות – משתלבת היטב עם פער הזמנים שתואר לעיל ואשר הותיר (לאחר ניכוי זמן הנסיעה המשוער מתל השומר לביתה של עליזה) כשעה לערך ללא כל הסבר מפי המערער. על סמך עדותו של נרינסקי רשאי היה בית המשפט לקבוע, כי המערער לא נסע מבית החולים הישר לביתה של עליזה אלא סר תחילה לדירתו, שם נפגש עם המנוחה. את הוויכוח הקולני סביר לייחס להמשך טענתה, שהוא אבי הוולד שהיא ושאת ברחמה. לפי קביעתו של בית המשפט קמא, הנחית המערער על ראש המנוחה מכה במכשיר מתכתי, לפי המשוער – במנעול ההגה שהיה ברשותו, וכך גרם למותה. רק לאחר שהחביא את הגופה, בין בדירתו ובין במשרד המצוי באותו בניין, פנה לביתה של עליזה, ומכאן האיחור הרב, כעולה מעדותה.
ערה אני לכך, שבית המשפט קמא קבע, כי למסקנתו המפלילה היה מגיע גם ללא עדותו של נרינסקי, אך אין באמירה זו כדי לגרוע מן האמון וההתרשמות החיובית מעדותו, ההופכים אותה ראויה לשמש חוליה חשובה במסכת העובדתית הכוללת. מפי המערער לא בא שום הסבר, כיצד הוא הגיע בשעות אותו ערב לדירתו ומי הייתה האישה עמה פרץ הוויכוח. טענתו היא להד"ם, והוא דבק בלוח הזמנים הצפצוף אותו הבאתי לעיל.
יודגש, כי עדות נרינסקי ששמע צליל מתכתי משתלבת היטב עם היעלמו של מנעול הגה שהיה למערער ואשר לא נמצא ברכב שנתפס על-ידי המשטרה וגם לא בדירת המערער. טענת המערער הייתה, כי מנעול ההגה שימש אותו ברכב קודם, ואילו אחר-כך נהג בנה של חברתו גילה לשחק בו. כאשר יצאו שלושתם יחדיו לטיולים, ובאחד הטיולים הוא הלך לאיבוד. גילה אמנם תמכה בגירסתו אך לא הזכירה שמנעול ההגה אבד.
חיזוק כבד משקל, הקושר את מנעול ההגה לחשד הרצח שבגינו נעצר המערער בשעתו, מצוי, לדעתי, במיפגש בין המערער לבין אחיו מאיר, שהיה אותה עת משוחרר
בערבות (לאחר שנחשד בגין אותו אירוע). המיפגש צולם בווידאו. האחים היו ככל הנראה מודעים לאפשרות שמאזינים לשיחתם, אך לא הביאו בחשבון את האפשרות שפגישתם מצולמת, שכן צפייה בוידיאו מגלה, שהם לא היססו להשתמש בסימני שפתיים וידיים. בשלב מסוים לוחש מאיר למערער את המלים "מנעול הגה" ובד בבד רואים אותו מניף ידיו כמי שאומר "פרח ואיננו" ונשמעת אנקת רווחה. אין לנו יסוד להתערב במימצאיו אלה של בית המשפט קמא, שצפה בווידיאו, ומכאן שביסס דבריו על מראה עיניים ומשמע אזניים (במובן שמיעת הלחש וראיית הינף הזרועות). אפילו נקבל את הסתייגות ההגנה מאנקת הרווחה (שלדעתה אינה נשמעת), די בלחישת המלים "מנעול ההגה" ותנועת הידיים שהלוותה לה כדי לשמש, באין הסבר סביר, ראיה מפלילה המצביעה על קשר אפשרי בין מכשיר זה לבין האירוע. ראיה זו מתיישבת, כזכור, היטב עם הצליל המתכתי אותו שמע העד נרינסקי, .7אם כי הובאו ראיות נסיבתיות נוספות – כגון רשימה לרכישת ציוד שנמצאה בדירתו על-ידי חוקרי המשטרה והאומרת לכאורה "דרשני" – אסתפק מצדי בנאמר לעיל בתוספת שתי ראיות כבדות משקל בעיניי והן: (א) המניע שהיה למערער לסלק את המנוחה מדרכו ו-(ב) קביעת המיפגש לערב הקובע בינו לבינה. כדי לבדוק שני נושאים אלה יש לעמוד על מערכת היחסים שהייתה בין השניים בכלל ובתקופה הסמוכה לכניסתה להריון ועד למותה בפרט.
(א) לגירסת המערער, הייתה תקופה של כחודשיים-שלושה בלבד בשנת 1979, שבמהלכה הם קיימו יחסים אינטימיים. אחר-כך התפרדה החבילה, אם כי בקיץ 1981חודש הקשר כדי לערוך יחדיו טיול בחוץ-לארץ, והוא אף הלווה למנוחה כספים לכיסוי ההוצאות. מאז אמצע 1982נותק הקשר כליל, וגם קודם לכן הייתה זו בקושי ידידות גרידא. כארבעה חודשים לפי האירוע, היינו לערך באמצע מרץ 1983, התקשרה אליו המנוחה בטלפון וביקשה להיפגש עמו לשיחה. הוא סירב, כשם שדחה אותה מעל פניו גם בהזדמנויות שונות בעבר, אולם היא לא קיבלה את סירובו והטיחה כלפיו שהיא בהריון ממנו. נוכח טענה מפתיעה זו הוא ניאות לסור לביתה לשיחה, וזאת משום שהתייחס לכל הפרשה כאל "קוריוז בלבד" ורצה להיווכח במו עיניו "כיצד היא משקרת בפני". בפגישה – שקוימה כאמור בביתה – הוא הסביר לה שהדבר כלל לא ייתכן, שכן לא היו ביניהם יחסים אינטימיים זה זמן רב, אך היא בשלה. בראותו שכלה ונחרצה עמה "להפוך" אותו לאבי הילד העתיד להיוולד, הוא גילה לה שהוא עקר ונמצא בטיפול הורמונלי. לשמע גילוי זה היא הבטיחה לו שתחדל מגירסתה ולא תשוב לטפול עליו אבהות. הגילוי פעל איפוא את פעולתו. לאחר אותו מפגש היא ניסתה מספר פעמים ליצור עמו קשר, אך הוא השיב את פניה ריקם. בין כה וכה קרמה עור וגידים תכניתו לצאת לטיול בחוץ-לארץ עם חברתו גילה, והוא נזקק לשם כך לתיק עזרה ראשונה. באחת משיחותיה הטלפוניות עמו, הוא ניצל איפוא את ההזדמנות וביקש אותה, בהיותה אחות במקצועה, לספק לו תיק כזה והיא הסכימה. לשם קבלתו ממנה הוא חזר ובא אליה הביתה
בערב שבת שחל ב- 8.7.83(כעשרה ימים לפני האירוע). היא ביקשה בהזדמנות זו שיסיע אותה ברכבו למקום כלשהו בתל-אביב, והוא נענה. בהגיעם לקרבת ביתו הפצירה בו המנוחה שישתו יחדיו כוס קפה, והם נכנסו לדירתו. כך התגלגלו העניינים עד שנשארה אצלו משך כל אותו לילה, כשהיא ישנה במיטתו והוא נח על כורסא במרפסת. למחרת. כשאפה זב דם, היא עזרה לו להוביל חפצים מרכבו, וזה (כזכור) היה הסברו לכתם הדם מסוג דמה שנמצא על השנאי בתא המטען של רכבו.
גירסת המערער על פניה אינה מתקבלת על הדעת. שומר נפשו ירחק מאישה, המסוגלת לטפול עליו אבהות כאשר כלל לא קיים עמה מגע אינטימי משך תקופה ארוכה כמתואר לעיל. עלילה אבסורדית וזדונית כזאת מעידה על מידה גדושה של עזות מצח ואי-בחילה באמצעים. הסכמתו, עקב טענתה, לסור לדירתה לשם קיום הפגישה שביקשה, היא מעשה איוולת, ששום בר-דת לא היה עושה כמותו. אילו היה בא בלוויית אדם המהימן עליו כדי שיהא עד לשיחתם, או שהיה מצטייד במכשיר הקלטה כדי שתוכן השיחה ידבר בעדו, או שהיה נוקט בצעדי זהירות אחרים – שאני! אחרת עצם כניסתו ויציאתו עלולות לשמש בידה נשק נגדו, בתמיכה לעלילה שרקמה. אוסיף, כי אילו הייתה אמת בטענתו, שהוא אכן עקר ואינו מסוגל להעמיד צאצאים, כי אז היה בכך הסבר משכנע לשלוות רוחו ולנכונותו לראות בכל הפרשה "קוריוז". ברם, אין זה כך. עובדה היא, שהמערער הוא אב לשני ילדים, והוא עצמו העיד, שהציע לחברות אחרות כי יילדו ממנו ילד, תוך התנאה שלא יכיר בו ולא יישא במזונותיו, זאת כדי לשמור על כבוד משפחתו ולא ליטול על עצמו התחייבות נוספת לאורך שנים. הוא אמנם קיבל בעבר טיפול הורמונלי, אך מסתבר שהטיפול היה יעיל. ילדו השני נולד ללא טיפול כזה. בנסיבות אלה לא יכול היה המערער לדעת (בהנחה שקיים עם המנוחה יחסי מין), שטענתה אינה אמת, וגם לא היה לו יסוד לחשוב, שטענת עקרות תעמוד לו ביום הדין, אם תמשיך לטעון שהוא אב ילדה. כמו כן לא יכול היה לדעת מראש, בבואו לביתה, שהיא תשתכנע (כטענתו) באמיתות עקרותו ותחזור בה עקב כך מהעלילה. נוכח כל אלה היענותו להיפגש עמה ביחידות בדירתה אינה עומדת במבחן הסבירות. שונה, כמובן, המסקנה, אם התייחס לטענתה ברצינות, כאל טענת אמת. במקרה כזה, כאשר שורר אמון אישי ביניהם, ייתכן שרצה להשפיע עליה לבצע הפלה או (כפי שעשה, לטענתו, במקרים האחרים) להתנות שישוחרר מתשלום דמי מזונות. לאור גירסת העלילה האבסורדית, לא פחות תמוהה היא הזמנת תיק העזרה הראשונה ובעיקר בואו לביתה והבאתה לביתו כמתואר לעיל. כניסתו החוזרת לביתה, קבלת התיק מידיה, הסעתה ברכבו, הלנתה בביתו ואפילו קבלת עזרתה בהובלת חפצים מרכבו הביתה, כל אלה אינם מתיישבים עם התנהגות סבירה כלפי מי שהעז להעליל עליו עלילה חסרת בסיס. צריך גם מידה גדושה של תמימות כדי להאמין, שהיא השתכנעה מטענת העקרות, כאשר ידעה מן הסתם שהוא אב לשני ילדים.
טענתו, שמאז הפגישה בביתה ועד סוף השבוע שראשיתו ב- 8.7.83(ראה לעיל) היו ביניהם רק שיחות טלפוניות, שבהן ניסתה היא, לשווא, לחדש את הקשר עמו, נסתרה מפי עדים אחרים. אחות המנוחה, אסתר, פגשה את המערער בדירת המנוחה באפריל
או מאי 1983, כאשר השניים הכינו מצרכים לעריכת פיקניק בפארק, ואחד השכנים ראה כחודש וחצי לפני האירוע בחור ג'נג'י עם כיפה מגיע לבית ברכב סובארו בצבע לבן ונכנס לדירתה. התיאור תואם את מראה המערער. הואיל והפגישה דלעיל הייתה, לדברי המערער, כארבעה חודשים לפני האירוע, סותרות כאמור עדויות אלה את טענתו, שנמנע מאז (עד לאותו סוף שבוע שתחילתו כעשרה ימים לפני האירוע) מכל פגישה עמה.
אם מתעלמים מהטענות הסותרות את השכל הבריא או שנסתרו על-ידי עדים שנמצאו מהימנים, נותרת העובדה (שהמערער מודה בה), כי המנוחה ראתה לנכון לגלות לו דבר הריונה בסמוך לכניסתה להריון וטענה שההריון הוא ממנו. חרף טענתה זו המשיכו השניים להיפגש, לעתים בביתה, לעתים לשם בילוי בצוותא – כגון לעריכת פיקניק בפארק – ולעתים בביתו (ב- 8.7.83). כל אלה יחדיו מובילים למסקנה, שטענת האבהות בפי המנוחה לא הייתה מופרכת, וכי יכלה לשמש מניע לסלקה מדרכו נוכח החלטתה להמשיך בהריון ודרישתה שיכיר באבהותו. בשעת מותה הייתה המנוחה בחודש הרביעי להריונה, ומכאן שלא תכננה ביצוע הפלה. מחומר הראיות גם עולה, כי הן בחודש מאי 1983והן בחודש יולי של אותה שנה נטלה המנוחה חופשה במקום עבודתה בנמקה זאת בטיול בחו"ל שהיא מתכננת עם חברה המערער. אך בשתי הפעמים חזרה בה מבקשתה והתכנית לא יצאה אל הפועל. כן הוכח, שחברותיה הזהירו אותה, שאם חברה (המערער) יפציר בה לבצע הפלה, אל לה להיכנע להפצרותיו. עצם נטילת החופשות ואמירת הדברים על-ידיה ועל-ידי חברותיה – גם אם אינן ראיה לאמיתות התוכן ¬משתלבות היטב עם הראיות האחרות ובכך מחזקות אותן.
דעתי היא, כי לאור הנאמר לעיל הוכח, שהיה למערער מניע לסלק את המנוחה מדרכו, שכן לא הצליח לשכנעה לבצע הפלה או לחזור בה מטענת האבהות או לפתור את הבעיה בדרך אחרת שתניח את דעתו (כגון, ויתור על דמי מזונות). ברצוני להבהיר, שיש להבדיל הבדל היטב בין שני דברים נפרדים: (א) שהמניע אינו מהווה יסוד מיסודות העבירה: סעיף 16לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ומבחינה זו ניתן לומר כי משפטית אין הוא רלוואנטי; (ב) ברם, משהוכח קיומו של מניע, הוא מהווה ראיה נסיבתית נוספת להוכחת ביצועה של העבירה המיוחסת לנאשם, כחלק בלתי נפרד מהחומר המפליל של התביעה. תמיכה בגישתי מצויה בספרו של המלומד גלנוויל וויליאמס – 49(. 1961,nd ed 2,london) .g. Williams, criminal lawמצד אחד נאמר שם: : is an intrinsic part of the crime(מ' ב"פ – intent) the former" Is legally irrelevant except as(מ' ב"פ – motive) the latter ."…reducing punishment אך מצד אחר הוא אומר (שם, ה"ש 4): Of course, motive is also relevant as circumstantial evidence of" ."the commission of the crime
ראה גם ע"פ 543/79, 622, 641[1], בעמ' .150
(ב) על רקע הקשרים שהתלבנו לעיל, אין יסוד לפקפק באמינות הרישום ביומנה של המנוחה, לפיו קבעה פגישה עמו לשעה שמונה של ערב האירוע. לפי הראיות הקיימות, ניהלה המנוחה את יומנה בקפידה ורשמה בו נתונים אישיים ואף אינטימיים. אין לגלות מניע נסתר מאחורי הרישום של הפגישה העשוי לגרוע ממשקלו. אשר לקבילותו כראיה, הסכים הסניגור המלומד בשלב מסוים של טיעונו לפנינו שאין הוא חולק על כך, ובצדק.
.8נותרת השאלה, כלום הספיק הזמן באותו לילה, מהשעה 30: 01כשנפרד מעליזה, לנסוע מביתו עד לסביבות הכפר ביר-זית (להלן – הזירה) לבצע מעשה ההצתה ולחזור לפני השעה 00:06, כאשר נראה (כזכור) רוחץ את רכבו.
מחומר הראיות עולה, כי משך הנסיעה מביתו של המערער עד לזירה, הוא שעה ועשרים או שעה ומחצה. על-פי חוות הדעת של ד"ר בלוך מן המכון הפתולוגי, שהייתה מהימנת על בית המשפט קמא, שימוש בחומר דליק מאיץ נוזלי (מסוג הנפט) יכול להביא לבעירה חזקה ואינטנסיבית במשך כשעה ולגרום להתפחמות כמו זו של הגופה כפי שנמצאה. מימצאים שונים בזירה אכן מעידים שנעשה שימוש בדלק כזה. לפיכך די היה בהצתה אחת, בלא צורך בהתערבות יד מכוונת בהמשך ובלא שהיה הכרח להשתהות במקום. אשר-על-כן, די בארבע שעות (בין 30: 01לבין 30: 05בבוקר) כדי לבצע את המעשה כאמור.
.9נחה דעתי, שכל הראיות הנסיבתיות במצטבר, כפי שפורטו לעיל, אכן מובילות למסקנה ההגיונית היחידה, שהמערער הוא שהביא למות המנוחה.
אעיר, שלדעתי אין ראיות שעל יסודן ניתן היה לקבוע, כי המנוחה, בראותה שהמערער לא הופיע למקום המפגש (ככל הנראה, ביתה), הלכה לדירתו או חיכתה לידה. פרטים אלה אינם חיוניים להסקת המסקנה, שבסופו של דבר הם נפגשו, וכי היא באה לדירתו, בין עמו ובין לפניו, ושם מצאה את מותה. הטענה, שהושמעה בחצי פה, כאילו ייתכן שמאיר – שהלך בינתיים לעולמו – הוא שפתח במפתח שברשותו את דירת המערער בפני המנוחה וכי הוא שגרם למותה, היא חסרת כל בסיס. כל החוטים, לאור הראיות הנסיבתיות, מובילים אל המערער דווקא. מדובר בחברתו, במניע שלו, בשערות שנשרו מכלבו שכמותן נמצאו בזירה, בצמיגי רכבו שהוחלפו, בדירתו שמתוכה בקעו הקולות כמתואר, בהיעדרו מהבית בליל האירוע ועוד.
יפים לעניין זה דבריו של המלומד גלנוויל וויליאמס – .G
158( 1958,.nd ed 2,london) williams, the proof of guilt: Whelming, and-the evidence of crime against a person may be over" Yet it may be possible to conjecture a
As by supposing that some stranger, of series of extraordinary circumstances that would be consistent- with his innocence Moment and actually committed the crime, when all evidence whose existence there is no evidence, interposed at the crucial Supposing, on a charge of murder, that the deceased died of heart points to the fact that the accused was alone on the spot, or by ."failure the moment before the bullet entered his body בהתייחסות לדברים אלה אומר מ"מ הנשיא זילברג:
"…. אל לו, לבית-משפט, לחוש לאירוע רחוק ויוצא דופן העולה, אם אמנם התרחש, בקנה אחד עם חפותו של הנאשם בעוד שהעדויות שהושמעו במשפט, ושבית-המשפט, מאמין בהן, מוליכות למסקנה סבירה הרבה יותר והיא שהנאשם אינו חף" (ע"פ 112/69 [9], בעמ' 741).
לא נותר אלא לומר, כדבריו של הנשיא י' כהן בע"פ 510/81, 610

[6], בעמ' 147:
"….זאת היא השערה גרידא, שאין לה כל סימוכין בדברי חיון (המערער -
מ' ב"פ) עצמו באף שלב של הדיונים".
.10לאור טענות אלה לא ראיתי מקום לדון בטענת הסניגור המלומד, שהשיחות בין המערער מחו"ל לבין אחיו מאיר בארץ הן חסויות מחמת יחסי עורך-דין ולקוח. לא נזקקתי כלל לשיחות אלה, פרט לשיחה הראשונה, מיום 21.7.83, עליה הסתמך גם המערער. צילום הווידאו של המיפגש בין האחים ודאי אינו חסוי, שכן בעת שנערך (ביום 20.9.83) נחשד כבר מאיר בסיוע לאחר מעשה ואף נעצר ושוחרר בערובה.
.11השאלה האחרונה בה יש לדון היא, כלום מדובר ברצח או אך הריגה, כטענתו החלופית של פרופ' ליבאי.
הרכיבים של היסוד הנפשי בעבירת רצח ב"כוונה תחילה", שהוכחתם על התביעה, הם כידוע: הכנה, כוונת קטילה והעדר קינטור. לעומת "כוונת הקטילה", שהיא יסוד נפשי פנימי טהור (ע"פ 29/79 [10], בעמ' 128), קבעה ההלכה הפסוקה, כי ההכנה היא יסוד פיסי גרידא, היכול להתקיים מניה וביה, לעתים כהרף עין, ואשר ניתן להוכיחו על-ידי עצם הפעולות המהוות את מעשה הקטילה. או חלק הימנו: ע"פ 65/49 [11]; ע"פ 186/57 [12]; ע"פ 552/68 [13]; ע"פ 369/69 [14] ועוד. לענייננו די איפוא – כמסקנת בית המשפט קמא – בהנפת המכשיר הקהה ובהנחתו על ראש המנוחה כדי לקיים את היסוד הנדון. אם – כמסקנה בעלת סבירות ניכרת – היה אותו מכשיר קהה מנעול ההגה, אין זה משנה, שמכשיר זה היה מצוי לאחרונה דרך קבע בדירת המערער,
שם בוצע מעשה ההמתה. כאמור, נטילתו, הנפתו והנחתתו מקפלות בתוכן מניה וביה את היסוד של הכנה.
טוען הסניגור המלומד, ובצדק, שהבדיקה של סיבת המוות לא העלתה פשרות אחת ויחידה והיא הנחתת מכשיר קהה על גולגולת המנוחה, אלא השאירה פתוחה גם אפשרות אחרת, כגון שנדחפה על מדרכה ונחבלה בראש או שקיבלה מכה מרהיט העומד בקריטריונים מסוימים של שטח (כמפורט שם). לפי הראיות במקרה שלפנינו, בקעו הקולות מתוך הדירה, ולא מחדר המדרגות או מהרחוב, כך שהאפשרות שהועלתה על-ידי הסניגור, שמא נדחפה המנוחה מגרם המדרגות, אין לה אחיזה בראיות אלה. יש לצמצם את השימוש בספקולציות ובהשערות גרידא, כאשר הנאשם אינו רואה לנכון להעלות טענה, שעשויה הייתה לפעול לטובתו. אמנם הלכה פסוקה היא, שאין בית המשפט פטור מלבחון טענת הגנה אפשרית, אף אם זו לא נטענה על-ידי הנאשם או בא-כוחו, וגם כאשר ההימנעות נובעת מאי-השתלבותה בקו ההגנה שבו בחר, כגון טענת אליבי או הגנה עצמית: ע"פ 240/84 [15] בעמ' 37-38, וכן ע"פ 410/71 [16]. אולם במה דברים אמורים? כאשר מחומר הראיות שנפרש לפני בית המשפט עולה אפשרות סבירה של קיום הגנה פלונית. ברם, בענייננו הוכח (כזכור), שדין ודברים קולני בקע מתוך דירתו של המערער, ראיות שאינן מעלות אפשרות סבירה של דחיפת המנוחה מגרם המדרגות מחוץ לדירה. יתרה מזו, כאשר הראש נפגע בקצה החד של מדרגה או מרהיט יציב, אין מקום לצליל המתכתי ששמע עד זה, צליל העשוי להצביע על נפילתו של המכשיר, קרוב לוודאי לאחר שנעשה כבר שימוש בו.
נותרת איפוא כסיבת המוות הסבירה היחידה הנחתת מכה על ראש המנוחה במכשיר קהה, ובמקרה כזה (כאמור) הוכח יסוד ההכנה כדבעי.
אשר להעדר קינטור, גם טענה ברוח זו כלל לא הועלתה על-ידי המערער. יתרה מזו, גם לגביה אין האפשרות של הגנה כזאת עולה מהראיות שהובאו מטעם התביעה. כרגיל, מלים גרידא אינן בגדר קינטור, והרי לפי עדותו של נרינסקי נמשך דין ודברים בין הגבר והאישה עד לצליל המתכתי, הא ותו לא. אם קרה שם בה בעת עוד משהו העשוי מבחינה משפטית להוות קינטור, היה על המערער להעיד על כך או להביא על כך ראיות, שכן בעדויות התביעה אין לדבר שמץ של אחיזה.
נותרת השאלה, שמא לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר כוונת הקטילה. יש אמנם צורך בהוכחת קיומה של כוונה ממשית להרוג – כרכיב בלעדיו-אין של "הכוונה תחילה" ¬אך מחמת הקושי הכרוך בהוכחת מצבו הנפשי של אדם, קבעה ההלכה הפסוקה כלי עזר מתאימים, בהם הכלל, כי חזקה על אדם, שהתכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי מהתנהגותו: ע"פ 29/79 [10] הנ"ל, בעמ' 128; ע"פ 19/62 [17], בעמ' 2483; ע"פ 563/79 [18], בעמ' 614; ע"פ 299/81 [19]. חזקה זו מהווה בסיס מספיק להסקת כוונת קטילה, אלא אם כן קיימת ראיה ממשית לסתור.

כבר הבהרתי לעיל, שעל רקע הראיות – ולכך אוסיף את צילום הווידיאו של מיפגש שני האחים, שבמהלכו לוחש האח "מנעול הגה" ומניף זרועותיו שהמכשיר נעלם ואיננו – סיבת המוות היחידה שהיא סבירה בעיניי מתבטאת בהנחתת מכשיר קהה על ראש המנוחה. מעשה כזה עומד במבחן החזקה דלעיל, ובהעדר ראיה לסתור – היא שרירה וקיימת.
.12אשר-על-כן אני מציעה לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור ולאשר את פסק-דינו של בית המשפט קמא.
השופט ג' בך: אני מסכים.

השופטת ש'נתניהו: אני מסכימה.

הוחלט לדחות את הערעור ולאשר את פסק-דינו של בית המשפט קמא. ניתן היום, כ"ב בתמוז תשמ"ז (19.7.87).

• שאלות ותשובות
• מאמרים
• חוקים בדיני תעבורה
• פסקי דין
• פורומים