בפני: כב' השופט א. שיף

הכרעת דין
א. האישום
לנאשם מיוחסות עבירות כדלקמן:
1. הריגה – עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") וסעיף 35 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א – 1961 (להלן: "פק' התעבורה");
2. סטיה מנתיב נסיעה – עבירה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה תשכ"א 1961 (להלן: "תק' התעבורה") וסעיף 38(3) לפק' התעבורה;
3. נהיגה במצב מסוכן ותחת השפעת סמים – עבירה לפי תקנה 26(1) + (2) לתק' התעבורה וסעיף 38(3) לפק' התעבורה;
4. איסור נהיגת רכב בהשפעת משקה או סם מעל המידה הקבועה – עבירה לפי סעיף 62(3) לפק' התעבורה ותק' 169ב לתק' התעבורה;
5. בדיקת שכרות וסירוב להיבדק – עבירה לפי סעיף 64ב(א)+(ב) לפק' התעבורה ותק' 169ו(א) לתק' התעבורה;
6. החזקה ושימוש – עבירה לפי סעיף 7(א) + (ג) סיפא + 37א(א1) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג 1973.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 24.4.02, בשעה 19.10, נהג הנאשם ברכב מסוג פולקסווגן פולו (להלן: "הפולו") בכביש 652 מצפון לדרום. אותה עת נסעה, באותו כביש, במסלול הנגדי, גובנה הדר ז"ל (להלן: "המנוחה") ברכב מסוג פורד פיאסטה (להלן: "הפיאסטה").נ

בהגיע הנאשם לקרבת הק"מ ה- 4.5 בכביש הנ"ל, סטה עם רכבו שמאלה, ללא כל סיבה הקשורה לרכבו או לתנאי הדרך, חצה קו הפרדה רצוף, הסתחרר ופגע עם הפולו בפיאסטה (להלן: "התאונה"). אחר כך, המשיך עוד ופגע באוטובוס מסוג פורד שחנה במפרץ תחנת אוטובוס (להלן: "האוטובוס").ב

כתוצאה מהתאונה נגרם מותה של המנוחה ובנוסף, נחבלה חבלות של ממש דריה לזוטקין שנסעה בפולו ונגרמו לה שברים באגן ובעצם הבריח וכן קרעים בראש שהצריכו תפירתם. כן נחבל הנאשם עצמו ונוסע נוסף שנסע ברכבו. כמו כן, נגרמו נזקים לשלושת כלי הרכב המעורבים.ו

עוד נטען בכתב האישום, כי הנאשם נהג בפולו במהירות של 100-90 קמ"ש במקום בו המהירות המותרת הינה 80 קמ"ש וכי עובר לתאונה, נהג הנאשם כשהוא נמצא תחת השפעת סם מסוכן.נ

עוד יוחס לנאשם, כי סירב לדרישת שוטר ליתן דגימת דם ושתן לשם בדיקת שכרות וכי רק למחרת התרצה ליתן הדגימות.

אליבא דהמאשימה, עבר הנאשם את העבירות המיוחסות לו, שכן נהג רכבו כדלקמן:
א. ללא תשומת לב לנעשה בדרך שלפניו;
ב. כשהוא תחת השפעת סמים מסוכנים;
ג. סטה עם הפולו למסלול הנגדי, ללא כל סיבה הקשורה לרכב או לתנאי הדרך;
ד. חצה קו הפרדה רצוף;
ה. חסם את דרכה ומסלול נסיעתה של הפיאסטה;
ו. למרות שהיה מודע לסיכון של נהיגה בהיותו שיכור והסכנה הכרוכה בכך, נהג בהשפעת סם מסוכן;
ז. נהג באדישות ובשוויון נפש לאפשרות גרימת התאונה ותוצאותיה, הן בנהיגתו תחת השפעת סמים והן בסטייתו למסלול הנגדי;
ח. נהג בקלות דעת, תוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התאונה ותוצאותיה ומתוך תקווה להצליח למנען;
ט. נסע ברכב בפזיזות, באי איכפתיות ובחוסר זהירות.

ב. העובדות שאינן שנויות במחלוקת
בהפתח הדיון ובהמשכו הודה ב"כ הנאשם בעובדות הבאות:
א. הנאשם הוא שנהג בפולו בעת אירוע התאונה.
ב. רכבו של הנאשם אכן סטה שמאלה, חצה קו הפרדה רצוף ופגע בפיאסטה ולאחר מכן באוטובוס שחנה במפרץ תחנת האוטובוס.
ג. הצמיגים של הפולו היו תקינים.ב
ד. כתוצאה מהתאונה, נגרם מותה של המנוחה ונגרמו חבלות של ממש לדריה לזוטקין, כמפורט בכתב האישום. כמו כן, נחבל הנאשם והנוסע עופר ראובן שנסע ברכבו. בנוסף, נגרמו נזקים לשלושת כלי הרכב המעורבים.ו
ה. בדיקות הדם והשתן שניטלו מהנאשם, הן אלו שבאות לידי ביטוי בחוות הדעת שנמצאה בידי המאשימה, לאמור לא היה כל פגם בשרשרת הראיות מאז נטילת הדגימות ועד לבדיקתן.

ג. גירסת הנאשם – כללי
הנאשם כפר בכך שנהג תחת השפעת סם. לדבריו, צרך מרחיאונה ביום העצמאות – 8 ימים לפני התאונה, ובעת התאונה לא היה נתון כאמור להשפעת הסם.

לטענתו, הוא נאלץ לסטות במהלך נסיעתו, ימינה לשולי הכביש, שכן רכב שהגיח ממולו, סטה לנתיב נסיעתו. בהיותו על שולי הכביש, הבחין כי מיד בהמשך השוליים מצוי מעקה בטיחות, ולפיכך נאלץ לסטות שמאלה, חזרה אל הכביש. הוא חזר איפוא, באילוץ, לכביש ואז איבד השליטה על הרכב וארעה התאונה הטראגית.

עוד גרס הנאשם, כי עובר לתאונה, נהג במהירות של 80 קמ"ש.

כמו כן טען, כי לא סירב ליתן דגימות שתן, אלא עיכב את מסירת הדגימה ליום שלמחרת. הוא עשה זאת שכן בעת שנתבקש ליתן שתן, היה כבול באזיקים והשוטר ביקש מאמו של הנאשם שתפתח את רוכסן מכנסיו וכך יינתן השתן. עוד טען, כי הסירוב נבע גם מכך שהנאשם שנחבל בתאונה "היה בטיפול רפואי והשוטר התערב והפריע למהלכו" (עמ' 3, ש' 21).

ד. נסיבות התרחשות התאונה
1. ראיות התביעה
א. הודעת הנאשם במשטרה מיום 24.4.02 (ת/7)
ביום התאונה, בשעה 20.30, מסר הנאשם את הודעתו הראשונה. הוא סיפר כי נסע לכיוון בנימינה, אך לא זכר מהיכן נסע. לדבריו, נסע במהירות של 90 או 100 קמ"ש.
בהמשך ת/7 הקצרה, קילל את החוקר וסירב לחתום על הודעתו.

ב. הודעות הנאשם במשטרה מיום 25.4.02
למחרת התאונה, מסר הנאשם שתי הודעות. האחת, בשעה 08.34 (ת/14), והשניה בשעה 11.26 (ת/15). ב- 1.5.02 מסר הנאשם הודעה נוספת (ת/16).
את הודעתו ת/14, פתח בהצהרה: "אני לא רוצה לדבר. אני מחכה שהעורך דין שלי יגיע" (ת/14 עמ' 1, ש' 8). חרף תשובה זו ניסה החוקר לשאול את הנאשם מספר שאלות, אך האחרון סירב להשיב.

ב- ת/15, שנמסרה לאחר שהנאשם כבר נפגש עם עורך דינו, גולל הנאשם לראשונה את גירסתו המפורטת אודות התאונה.
לדבריו, נסע בירידה מכיוון זכרון לכיוון בנימינה וממולו נסעו "שורה של רכבים" (ת/15 עמ' 1, ש' 13). לפתע הגיח רכב אחר לעקיפה ונסע בנתיב נסיעת הנאשם, למולו. על מנת שלא להתנגש בו חזיתית, סטה הנאשם ימינה. או אז, הבחין שהוא עומד להתנגש "במעקה הפרדה" ואז: "סובבתי את ההגה שמאלה ומאז זכור לי ששפכו עלי מים" (ת/15 עמ' 1 ש' 16-17). בהמשך תיאר, כי על מנת למנוע ההתנגשות "ברחתי טיפה ימינה" וכשחזר לכביש סטה כאמור מבלי שהוא יודע להסביר מדוע. כלשונו של הנאשם: "ושחזרתי חזרה לכביש, אני לא יודע מה הסיבה לסטייה הייתי עם חצי אוטו על הפס הצהוב וכנראה האוטו החליק וסטה לשמאל" (ת/15 עמ' 4 ש' 33-29).

עוד גרס הנאשם, כי נסע במהירות של 80-70 קמ"ש. הוא השיב כי לא זכור לו שמסר לחוקר בת/7 כי נסע במהירות של 100-90 קמ"ש.
עוד מסר הנאשם ב-ת/15, כי עובר לתאונה כלל לא הבחין בפיאסטה, שכן "ברגע שהאוטו שלי הסתחרר הכל הסתחרר לי" (ת/15 עמ' 2 שורות 54-53).

בת/16 חזר הנאשם על גירסתו והוסיף, כי בעת שהבחין לראשונה ברכב העוקף שחדר לנתיב נסיעתו, הוא היה במרחק של 20-15 מטר ממנו.

כמו כן, העיד הנאשם במשטרה, כי למיטב זכרונו נסעו עובר לתאונה כלי רכב בשני הכיוונים.

ג. עדות בוחן התאונה – מר אריק טל (להלן: "הבוחן")
באמצעות עד זה הגישה המאשימה, בהסכמה, בין השאר, דו"חות, צילומים, תרשים ממקום התאונה ודו"ח בדיקת מאפיינים.

אליבא דבוחן התנועה, נגרמו לפולו, כתוצאה מפגיעתו בפיאסטה, נזקים בחזית ימין ולכל אורך דופן ימין ולדעתו, אין כל ראייה לכך שהפולו פגע גם ב"טרנזיט".נ

הבוחן הופנה ע"י הסניגור לכך, שעל פי ממצאיו המתוארים בדו"ח, נמצאו בפולו גם נזקים בכנף שמאלית אחורית. הבוחן אישר זאת אך לא ידע להסביר כיצד נגרם נזק זה.

הבוחן אישר, כי בצד ימין לכיוון נסיעתו של הנאשם מצוי שול אספלט, לפחות עד למרחק של 28 מ' לפני מעקה הבטיחות [כדבריו: "זה אכן שול... אבל לא מדדתי ולא שרטטתי את חלק צד שמאל של התרשים, המקווקו, שם יש גדר W מברזל ואני לא יודע אם יש שם שול או אין שם שול אבל המקום המשורטט לגבי ת/5, בקו רציף, הוא בוודאות שול" (עמ' 9 ש' 19-16)].ב

מ-דו"ח הבוחן עולה עוד, כי המהירות המותרת במקום התאונה היא 80 קמ"ש ואליבא דהבוחן, השאיר רכבו של הנאשם סימני בלימה באורך של 37 מ' מה שמעיד על כך ש: "מהירות עובר לתאונה ללא התחשבות בסימנים בלתי נראים, ואובדן אנרגיה בזמן התאונה הוא 77 קמ"ש". מסקנת הבוחן הינה איפוא, כי הנאשם נסע, עובר לתאונה, במהירות מינימאלית של 77 קמ"ש.

ד. עדותו של מר יגאל קושטוביצקי
עד זה נסע בזמן התאונה במקום הארוע בכיוון נסיעתה של המנוחה. לדבריו, התנהלה הנסיעה בכיוון נסיעתו באיטיות רבה, והוא וכלי הרכב האחרים שנסעו בכיוון נסיעתו נסעו במהירות של 50 או 60 קמ"ש. בחקירתו הנגדית הודה, כי יום לאחר התאונה התרשם שמהירות נסיעתו היתה 40 קמ"ש. הוא שקל לעקוף את הרכב שנסע לפניו, אך לא עשה זאת משום שידע שעוד כמה מאות מטרים מתפצל הכביש, בכיוון נסיעתו, לשני נתיבים. לפתע הבחין ברכב גולף בצבע אדום ש"מסתובב ונע בתחושה לכיוון שלי" (עמ' 10 ש' 6). רכב זה התנגש ברכב שנסע לפני רכב הטרנזיט שנסע לפניו, בנתיב נסיעתו.

עוד העיד העד, כי הראות בעת התאונה היתה מצויינת.

בחקירתו הנגדית השיב העד, כי את ההתנגשות עצמה לא ראה. "רגע ההתנגשות עצמו אני לא יכול להגיד שקלטתי, אך היו שני רכבים זכורים לי לפני, מוטבע בזכרוני באותו רגע שההתנגשות עם רכב קטן שלפני הטרנזיט" (עמ' 11, ש' 17-15).

ה. עדותו של מר ריאד סאלח עבאס
עד זה חנה עם רכבו (האוטובוס) במפרץ חנייה בזירת התאונה, בכיוון נסיעת המנוחה. הוא הבחין ברכב לבן, חולף אותו וברכב אדום נוסע "לא במסלול שלו" (עמ' 19 ש' 1). שני כלי הרכב התנגשו "והדרדרו לכיווני" (עמ' 19, ש' 4). אחד מכלי הרכב פגע ברכבו. לדעתו, המדובר ברכב האדום שכן על רכבו נותרו סימנים בצבע אדום.

ו. עדותו של מר משה בוצ'וק
עד זה, המכיר את הנאשם שטחית, נסע בסמוך למקום התאונה, בכיוון נסיעתו של הנאשם. בדרכו נעקף רכבו ע"י רכבו של הנאשם. בהמשך, כעבור כמה דקות, הגיע למקום התאונה. בעת שנעקף נסע במהירות של 60-50 קמ"ש. בהמשך חקירתו הופנה העד לדבריו במשטרה וטען, כי החוקרים הם שאמרו לו שהנאשם עקפו במהירות 150 קמ"ש והוא השיב להם שאין לו ספידומטר. לשאלת ב"כ המאשימה האם אמר לחוקרו, במשטרה, כי הרכב שעקפו, עשה זאת בנתיב לפנייה שמאלה והאם זה נכון השיב העד: "אם אמרתי, יכול להיות שזה נכון. זה נכון" (עמ' 22 ש' 15, 16). לשאלה "ואם אמרת [במשטרה] שהוא נסע במהירות גבוהה"? השיב העד: "אני לא יכול לדעת אם היה 90 קמ"ש, כי אין לי ספידומטר ביד. אמרתי שאני לא יודע לחוקרים ואמרתי שירשום מה שהוא רוצה" (עמ' 22, ש' 19-18). לפני כן השיב העד לב"כ המאשימה שהטיחה בו: "ריעננתי את זכרונך בחוץ והקראתי לך מה שכתוב בעדות שלך, שאלתי אותך אם מה שכתוב בעדות שלך זה נכון, שאלתי אותך אם זו הודעתך ואם זה מה שמסרת". העד השיב במילים: "נכון. זה נכון מה שרשום. אמרתי לך שגם על המצפון שלי אני לא רוצה שהאדם יכנס לבית הסוהר…" (עמ' 22, ש' 9-6).ו

בחקירתו הנגדית השיב העד, כי אחרי שרכבו של הנאשם עקף אותו, הוא נעלם מעיניו, עד שהבחין בו במקום התאונה. עוד העיד, כי הנאשם עקף אותו במרחק של כ- 3 ק"מ ממקום התאונה.

2. ראיות ההגנה
א. עדות הנאשם
בעדותו בפניי העיד הנאשם כי נסע עובר לתאונה, מכיוון זכרון יעקב לכיוון בנימינה, בירידה מפותלת במקצת. לפתע רכב שנסע בנתיב הנגדי יצא לעקיפה ונכנס לנתיב נסיעתו. הנאשם ירד לשוליים, על מנת למנוע תאונה חזיתית. כשניסה לחזור לכביש, איבד שליטה על הרכב. אחרי שסטה לשוליים אין הוא זוכר מה קרה עד ש"מצא עצמו" בבית חולים. במקום התאונה איבד ההכרה ועוברי אורח העירו אותו.

בחקירתו הנגדית טען הנאשם, כי כשסטה ימינה על מנת למנוע תאונה חזיתית, הבחין שהוא עומד "להכנס במעקה הבטיחות ואז שברתי את ההגה שמאלה. מאז אני לא זוכר" (עמ' 27 ש' 22-23). לדבריו, הן הסטיה ימינה והן הסטיה שמאלה, היו רצוניות.

עוד גרס הנאשם בעדותו, כי העיד בהודעתו במשטרה כי נסע במהירות של 90 או 100 קמ"ש משום שהיה מאד מעורפל ובכלל לא זכור לו אם כך העיד. מכל מקום, פשוט רצה שהחוקר יסתלק ממנו ויתן לרופאים לטפל בו. גירסתו אודות מהירות נסיעתו ניתנה, לדבריו, "תחת לחץ, זה הדבר הראשון שעלה לי בראש" (עמ' 26 ש' 29). הנאשם עמד על כך שנסע במהירות 80-70 קמ"ש.

לשאלת ב"כ המאשימה, בחקירה הנגדית, מדוע לא מסר בחקירתו הראשונה דבר אודות נסיבות התאונה שנמסרו על ידו מאוחר יותר, השיב הנאשם כי במצבו פשוט רצה "שהחוקר ישחרר אותי ויתן לרופאים לטפל בי"(עמ' 29, שורה 3). גם למחרת בבוקר לא מסר את גירסתו מפני שאחיו דיבר אתו "ואמר לי שהעו"ד כבר בדרך, אז לא רציתי למסור גירסה לפני השיחה עם העו"ד…" (עמ' 29 ש' 6-8).

עוד גרס הנאשם בחקירתו הנגדית, כי לא הבחין כלל ברכבה של המנוחה.

ב. עדותו של מר עוזי רז
מר עוזי רז, הנו מהנדס מכונות ומומחה בחקירת תאונות דרכים. הוא הגיש, במסגרת חקירתו הראשית, חוות דעת (ס/3) אודות ממצאיו ומסקנותיו הנוגעים לתאונה הנדונה. ניתן לסכם את ממצאיו ומסקנותיו של מר רז, כדלקמן:
ברכבו של הנאשם נמצא נזק בפינה האחורית שמאלית של הרכב (להלן: "הנזק בפולו"). המוקד לנזק הינו בפגיעה בפגוש האחורי שמאלי (בכיוון מאחור קדימה) ושפשופים לאורך הכנף האחורית שמאלית. המדובר בנזק תאונתי שנוצר בתאונה הנדונה. לא נמצא נזק מתאים לנזק זה בכלי הרכב האחרים המעורבים (הפיאסטה והאוטובוס). לכן, אין מנוס אלא מלהגיע למסקנה שבתאונה זו היה מגע בין רכבו של הנאשם עם כלי רכב נוסף, אלמוני, שכיוון נסיעתו לא ידוע. מגע זה 'מסביר גם' את הסבסוב אליו נכנס הנאשם עובר לתאונה.נ

בהקשר זה יצוין, כי לשאלת ביהמ"ש השיב העד, כי הנזק בפולו נראה טרי, אך אין הוא יכול לשלול את האפשרות שהנזק הנ"ל נגרם יום לפני התאונה הנדונה (עמ' 47 ש' 15-17).

החישוב שעשה הבוחן המשטרתי לגבי מהירות נסיעתו של הנאשם מתבסס על חישוב לפי סימני בלימה. על פי בדיקתו של מר רז בשטח וכפי שעולה גם מתמונות שצולמו במקום, המדובר בסימני דחיפה ולא בסימני בילום רגילים. מקדם החיכוך במקרה זה, בו הסתחרר הרכב בזווית ממוצעת של 45 מעלות, הוא 45%. לכן, אבדן האנרגיה כתוצאה מהסיחרור, שוות ערך לאבדן אנרגיה ממהירות של 65 קמ"ש. בהנחה שאבדן האנרגיה בתאונה עם הפיאסטה שוות ערך לאובדן האנרגיה ממהירות של 55 קמ"ש, הרי שמהירות הנאשם, עובר לאבדן השליטה, היתה כ- 85 קמ"ש.

בהמשך חקירתו הודה העד, כי בזירת הארוע היו 10 מטרים נוספים ואפילו יותר מזה של סימני דחיפת רכבו של הנאשם שאינם נראים לעין, לכן כשדיבר על מהירות נסיעת הנאשם והעריכה בכ- 85 קמ"ש, כוונתו הינה למהירות נסיעה מינימאלית (עמ' 56 ש' 22-25). בהמשך אף הסביר, כי אפשר שב- 10 המטרים הנ"ל, בהם לא נראו סימני צמיגי הפולו על הכביש, גלגלי הפולו "נסעו ישר" ולא בתנועת סבסוב כפי שהעיד קודם לכן ולפיכך אין הוא מסוגל להתייחס לקטע זה בחישוביו.

עוד העיד העד, כי נקודת אבדן השליטה של הנאשם החלה כ- 25 מ' לפני תחילת סימני הדחיפה של צמיגיו על הכביש. כלומר, מרגע אבדן השליטה ועד נקודת האימפקט, הנאשם נסע כ- 62 מ'. מהירותו הממוצעת היתה אז כ- 70 קמ"ש, דהיינו מאבדן השליטה ועד להתנגשות עברו כ- 3.2 שניות.

בהתחשב בחישובים דלעיל, ובהנחה שהמנוחה נהגה עובר לתאונה במהירות של 80-70 קמ"ש, היא היתה מסוגלת למנוע את התאונה אם היתה מגיבה ובולמת בלימת חירום מייד כאשר היתה אמורה להבחין בתנועת הסבסוב של הנאשם.

3. ההכרעה העובדתית לענין נסיבות התאונה
יאמר מייד, מסקנתו של עד ההגנה, המהנדס רז, לפיה היה מגע בין רכבו של הנאשם לרכב נוסף אלמוני ומגע זה הוא שמסביר את הסבסוב אליו נכנס הנאשם, אינו מקובל עלי. למגע שכזה, אין זכר בהודעות הנאשם ובעדותו בפניי. לא נראה לי סביר, שדווקא מגע כה חשוב וכה טראומטי יעלם מעיני הנאשם עצמו הן בחקירותיו, והן בעדותו בפניי.

הנאשם אמנם העיד בפניי, כי איבד הכרתו בעקבות התאונה, אך לא הונחה בפניי תשתית עובדתית המסבירה מדוע זה יזכור את העובדה שרכב אלמוני, בצבע שחור, הגיח לנתיב נסיעתו ולא יזכור את עובדת ההתנגשות עם אותו רכב. יתר על כן, מתעודת חדר המיון (ת/17) עולה, כי לפי דברי הנאשם: "לא ברור לגבי איבוד הכרה".

גם עד התביעה מר יגאל קושטוביצקי, שאמנם לא ראה את אימפקט ההתנגשות בין הנאשם למנוחה, ידע לתאר את שארע עובר לתאונה ובעדותו אין הוא מזכיר רכב נוסף שהיה מעורב בתאונה.

כך גם העד ריאד סאלח עבאס שהיה עד לתאונה, אינו מזכיר בעדותו רכב נוסף מלבד הרכב הלבן והאדום, שמן הסתם, הם כלי הרכב של המנוחה והנאשם.

המהנדס רז, ביסס את קביעתו הנ"ל על סימני פגיעה ברכבו של הנאשם, שאינם תוצאה של של התאונה הנדונה. בחוות דעתו הכתובה – ס/3, לא ציין כלל שהמדובר "בנזק טרי", כפי שידע להשיב בתשובה לשאלה שנשאלה על ידי במהלך עדותו. כך או כך, אין מר רז שולל אפשרות שהמדובר בנזק שנגרם זמן קצר לפני התאונה (יום לפני התאונה) ומכאן שאין להסיק מסקנה כה נחרצת, כפי שהוסקה ע"י מר רז, מעצם קיומו של נזק זה. יצוין בהקשר זה, כי הן הנאשם והן חברתו – בעלת הרכב, לא התייחסו בעדויותיהם לנזק הנדון ולא העידו כי נזק זה לא היה קיים לפני התאונה. גם המנעות זו, מלהעיד אודות נזק שלטענתם הינו כה משמעותי להבנת התאונה, מדברת בעד עצמה.

אין אני נותן אמון בגירסת הנאשם, כי רכב אלמוני הגיח לנתיב נסיעתו וגרם לו לסטות לשול הכביש. התנועה בכביש אכן התנהלה, ככל הנראה, לאיטה, אך מכאן ועד קבלת גירסת הנאשם, אודות עקיפת רכב וכניסה לנתיב נסיעתו, המרחק הוא רב. כפי שיפורט בהמשך, לכשאדון בטענת הנאשם כי לא שיתף פעולה בחקירה עקב התנהגות החוקר, אין אני נותן אמון בגירסתו של הנאשם. הנאשם לא מסר את גירסתו אודות התאונה (בשתי ההזדמנויות הראשונות שניתנו לו (ת/7, ו-ת/14) לא בשל התנהגות השוטר, אלא משום שרצה להיוועץ קודם לכן בעורך דין.

הנאשם מודה אמנם בכך שבחקירתו (ת/14) לא שיתף פעולה משום שהמתין לעורך דינו, אך נראה כי גם בחקירתו הראשונה (ת/7) לא שיתף פעולה מאותה סיבה.
אדם המואשם בגרימת תאונת דרכים כה חמורה והיודע כי אולץ לסטות מדרכו ע"י רכב שהגיח לנתיב נסיעתו, אינו ממתין עד להיוועצות עם עורך דין כדי למסור גירסתו. הוא עושה זאת בהזדמנות הראשונה הניתנת לו, כמי שחפץ להסיר מעליו את כתם גרימת התאונה הנוראה. כבישת עדותו, בנסיבות כאלו, הנה מוזרה ופוגעת קשות באמינותו.ב

מסקנתי בדבר חוסר אמינות גירסתו של הנאשם, מקבלת חיזוק של ממש בדברי השווא שהוא מייחס לחוקר שניסה לחקרו ולקבל ממנו דגימות שתן ודם. לכך אתייחס כאמור בהמשך.

לא זאת אף זאת, אליבא דהנאשם הוא הבחין ברכב העוקף, שחדר לנתיב נסיעתו, בהיותו במרחק של כ- 20-15 מטרים ממנו.
בהקשר זה ייאמר, כי כאשר שני כלי רכב נוסעים האחד לקראת השני, בנסיבות האירוע, נראה לי שהנאשם כלל לא היה מסוגל להגיב ולהסיט את רכבו לשול הימני, שכן אליבא דהעד המומחה – מר רז, בחוות דעתו ס/3, זמן תגובה בהפתעה הוא 1.5 שניות.

זה המקום לציין, כי אינני רואה סיבה לסטות מתוכן הודעתו הראשונה של הנאשם ת/7 בה ציין, כי עובר לתאונה נסע במהירות של 100-90 קמ"ש. חזקה על הנאשם שידע לשמור על זכויותיו ולא נידב, בשתי חקירותיו הראשונות כל מידע זולת מהירות נסיעתו, שהוא אכן נסע לפחות במהירות עליה היה מוכן להצהיר.

אף מעדותו של המהנדס רז עולה, כי מהירותו המינימלית של הנאשם עובר להתנגשות היתה 85 קמ"ש. כאשר שני כלי רכב נעים אחד לקראת השני ממרחק של 20-15 מטרים, כלי הרכב האחד נוסע במהירות של 100-90 קמ"ש, והשני במהירות של רכב היוצא לעקיפה ומהירות התגובה, בהפתעה, היא כאמור 1.5 שניות, אין אפשרות, סבירה, למנוע תאונה חזיתית. אפילו הייתי, מאמץ גירסתו של הנאשם, כי נסע במהירות של 80 קמ"ש, משמעות הדבר כי נסע כ- 22 מטרים בשנייה, ולפיכך לא היה מסוגל כלל להספיק להסיט רכבו לעבר השול הימני.

כאמור, אני דוחה איפוא את גירסתו העובדתית של הנאשם אודות הנסיבות שהובילו להתרחשות התאונה.

יצוין עוד, שאפילו הייתי מאמץ גירסתו של הנאשם כי סטה מנתיבו וירד, עם מחצית רכבו לשול אספלט ונאלץ לחזור שוב לכביש בגין מעקה בטיחות, לא הייתי רואה סיבה לסבסובו ומעברו לנתיב הנגדי, אלא אם כן פעל ברשלנות. ודוק, המדובר בסטייה לשול שאינה אלא חלק מהכביש, ונדרשת סטיה קלה (אם כי פתאומית) לצורך חזרה לנתיבו.ו

המסקנה המתבקשת היא איפוא, שהנאשם נהג ברכב תקין ובכביש תקין וסטה, ללא סיבה, לנתיב הנגדי.

ה. הסירוב ליתן דגימות דם ושתן
1. ראיות התביעה
בהודעתו במשטרה, זמן קצר לאחר התאונה (ת/7), נשאל הנאשם: "האם הבנת שאם תסרב למסור דגימת דם או שתן לבדיקת אלכוהול או סמים העונש על כך שנתיים מאסר?" תגובת הנאשם היתה: "לא מדבר איתך עד שהרופא יטפל בי. אתה זבל של בן אדם" (ת/7, עמ' 1 ש' 21-18).נ

על ההודעה הנ"ל סירב הנאשם, כאמור, לחתום.ב

ב-ת/15 שנמסרה למחרת התאונה, נשאל הנאשם מדוע סירב לדרישת הבוחן המשטרתי למסור דגימות דם ושתן. הנאשם השיב, כי לא סירב "פשוט רציתי שיטפלו בי לפני כן. אין לי בעיה לתת אם הוא רוצה אני יתן לו עכשיו בשימחה" (ת/15, עמ' 2 ש' 35-37). עוד גרס, כי סירב לדרישת השוטר רק פעם אחת, שכן השוטר דרש ממנו דגימות רק פעם אחת.

הבוחן המשטרתי, התבקש להתייחס בעדותו לטענת ב"כ הנאשם, בהפתח המשפט, לפיה סירב מרשו ליתן הדגימה משום שהיה כבול באזיקים והשוטר ביקש מאמו של הנאשם שתפתח את רוכסן מכנסיו. כמו כן, נתבקש להתייחס לטענה כי העיכוב במתן הדגימות נבע בשל העובדה שהנאשם נזקק לטיפול רפואי (כפי שיפורט בהמשך, בעדותו בפניי, גרס הנאשם כי לעיניו חדרו שברי זכוכית וכי הבוחן מנע מהרופא לטפל בו). העד השיב, כי הנאשם כלל לא היה אזוק באזיקים. יתרה מזאת, הנאשם הסתובב בחדר המיון ולא היה מרותק למיטתו, אם כי בהמשך נשכב במיטתו. לטענת ב"כ הנאשם, בחקירה הנגדית, כי מנע מהנאשם לקבל טיפול רפואי עד למסירת הודעתו השיב העד: "לא היה ולא נברא, אין דבר כזה ששוטר יכול למנוע טיפולים רפואיים" (עמ' 8, ש' 17). הוא הכחיש נמרצות את המיוחס לו וגרס, כי בעת ששוחח עם הנאשם "לא היה לידו צוות רפואי" (עמ' 8, ש' 30).

העד לא ידע ליתן הסבר מדוע ב- ת/7 אמר לו הנאשם כי אינו מוכן לדבר איתו עד שהרופא יטפל בו.

מדו"ח פעולה שערך הבוחן ב- 29.5.02 (ת/11), שהוגש בהסכמה, עולה כי כשהגיע הבוחן לחדר המיון בביה"ח הלל יפה בחדרה, פגש שם את הנאשם "כאשר הוא מסתובב בחדר המיון". הוא ביקש ממנו לעלות למיטתו על מנת שיוכל לחקרו והודיע לו כי הוא עוצר אותו "בגין מעורבותו בתאונה". כמו כן, דרש ממנו למסור דגימות דם ושתן לבדיקות אלכוהול וסמים והסביר לו מה משמעות הסירוב. הנאשם סירב ליתן הדגימות.

מגיליון רפואי שנרשם בחדר המיון (ת/17) עולה, כי הנאשם סבל משפשופים שטחיים באיזור המצח ובפנים וכי: "אישונים שווים, מגיבים לאור. תנועות עיניים מלאות וחופשיות ללא נוסטגמוס".ו

כמו כן, התלונן על כאבי ראש וכאבים בצלעות. אין בתעודה זו כל רישום אודות טענת הנאשם על חדירת גוף זר לעיניו. אין גם כל אסמכתא אחרת לטיפול בעיניו.

2. ראיות הסניגוריה
א. אליבא דהנאשם, בעדותו בפניי, כתוצאה מהתאונה, חדרו לו זכוכיות לעיניים. משהגיע לבית החולים ביקש השוטר לחקרו והוא סירב להחקר, שכן "היו לי זכוכיות בעיניים ולא יכולתי לפתוח את העיניים והרגל מאד כאבה לי" (עמ' 24 ש' 8-10). כתוצאה מסירובו להחקר, נכבל ע"י השוטר באזיקים למיטתו. כמו כן, אסר השוטר על הרופאים ועל בני משפחתו להתקרב אליו. רק לאחר שהחוקר "הצמיד אלי שני שוטרים שישמרו עלי כביכול, איפשר החוקר לרופאים לטפל בי" (עמ' 24, ש' 15-14). היה זה כשעתיים וחצי עד שלוש שעות מאז נכבל למיטתו. עוד הוסיף, כי סירב ליתן לשוטר בדיקות דם ושתן עד שהרופאים יטפלו בו.

בחקירתו הנגדית גרס הנאשם, כי בבית החולים הוציא לו רופא זכוכיות מהעיניים "הוא ממש התקשה להוציא לי 3 חתיכות זכוכית מהעיניים" (עמ' 25, ש' 11). לדבריו, כשנחקר כלל לא מסוגל היה לפתוח את עיניו.נ

ב. עדותה של גב' ליטבין רונית
העדה היא חברתו של הנאשם. לדבריה, נמסר לה אודות התאונה ע"י חברתה והיא מיהרה איפוא להגיע לבית החולים. בהגיעה, לדבריה, מספר דקות אחרי התאונה, היא הבחינה שהנאשם נכבל למיטתו והשוטר שעמד לידו לא נתן לאף אחד להכנס לתאו, גם לא לרופאים. אותה עת, היה הנאשם פצוע, כשדם על פניו וזכוכיות בעיניו. מאוחר יותר כעבור כשעתיים, נכנסו הרופאים לטפל בנאשם.

3. ההכרעה העובדתית והמשפטית לעניין סירובו של הנאשם ליתן דגימות דם ושתן
כמפורט לעיל, כבר בהפתח הדיון מנה הנאשם 2 סיבות להמנעותו מלהענות לדרישת השוטר לתת דגימות דם ושתן. האחת, הגנה משמעותית על צנעת הפרט, דהיינו נסיונו למנוע מצב שאמו תתבקש לסייע לו במתן שתן, והשניה רצונו לקבל טיפול רפואי חשוב, לו היה זקוק, עקב חדירת רסיסי זכוכית לעיניו.

כאמור, הבוחן הכחיש נמרצות את גרסתו הנ"ל של הנאשם, גרסה אשר קיבלה חיזוק בעדותה של הגב' ליטבין רונית, בכל הקשור למניעת טיפול רפואי מהנאשם.

אינני רואה צורך לדון במשמעויות המשפטיות של גירסת הנאשם שכן גירסתו, וגירסת עדת ההגנה הגב' ליטבין, נראות לי כבלתי אמינות לחלוטין מהסיבות הבאות:
א. הבוחן עשה עלי רושם של מי שדברו אמת והוא מנסה לדייק, עד כמה שאפשר, בתארו את העובדות הרלוונטיות. הטענה, כי שוטר נהג בבית חולים באורח פוחז ומנע במשך שעות טיפול רפואי דחוף מחשוד בגרימת תאונת דרכים קטלנית, היא מופרכת על פניה. הגירסה לפיה שעו הרופאים לדרישת השוטר ונמנעו מליתן טיפול רפואי לנאשם, מופרכת לא פחות ואולי אף יותר.

ב. הגיליון הרפואי שנרשם בחדר המיון (ת/17) סותר בעליל את גירסת הנאשם לפיה חדרו רסיסי זכוכית לעיניו. כאמור בת/17, נבדקו עיני הנאשם ואין בגיליון הרפואי כל זכר לחדירת רסיסי זכוכית לעיניו, או לטיפול כלשהו בעיניו. לא יעלה על הדעת, כי רופא הוציא לנאשם 3 רסיסי זכוכית מעיניו, תוך שהוא מתקשה לעשות זאת, והדבר כלל לא בא לידי ביטוי ב-ת/17.

ג. טענתו של הנאשם, לפיה היה כבול ולפיכך ביקש השוטר מאמו שתפתח את רוכסן מכנסיו על מנת שניתן יהא ליתן דגימת שתן, נזנחה ע"י הנאשם עצמו, שלא העיד על כך וכמובן לא הביא את אמו למתן עדות מטעמו. פשיטא היא, שהסניגור לא היה מעלה את טענתו העובדתית הנ"ל מבלי שזו נמסרה לו ע"י הנאשם. זניחתה של הטענה, מצביעה על "מהימנותה" של גרסה זו, על "מהימנותו" של הנאשם וכמתבקש על "מהימנות" חלקו האחר של תרוצו שלא ליתן דגימות.

סוף דבר, הנאשם סירב ליתן דגימות שתן ודם, כשם שסירב לשתף פעולה בחקירה, מסיבות השמורות עמו.

המסקנה המתבקשת איפוא היא, שהנאשם עבר עבירה לפי סעיף 64ב(א)+(ב) לפק' התעבורה ותקנה 169ו(א) לתק' התעבורה.

ו. נהיגה תחת השפעת סם
1. ראיות התביעה
בחקירתו הראשונה במשטרה (ת/7) התייחס הנאשם לשאלת החוקר באומרו, כי לא שתה אלכוהול ולא צרך סמים לפני נהיגתו הנדונה. עוד מסר, כי כלל אינו משתמש בסמים.

ב- ת/15, שנמסרה למחרת התאונה, נשאל הנאשם האם הוא צרך סמים והאם צרך סם לפני התאונה. הנאשם השיב, כי עישן כמה פעמים מריחואנה והפעם האחרונה שעישן סם היתה ביום העצמאות (8 ימים לפני התאונה). בהמשך הודעתו מסר הנאשם, כי הוא משתמש במריחואנה מקסימום פעם – פעמיים בחודש.

מטעם המאשימה, העיד העד המומחה – ד"ר אשר גופר, העובד במכון לטוקסיקולוגיה ופרמקולוגיה קלינית במרכז הרפואי תל השומר. מחוות דעתו (ת/18) ומעדותו עולה, כי בבדיקת דגימת השתן שנלקחה מהנאשם נתגלתה חומצת THC בריכוז ng/ml 912.ב

חומצת THC היא תוצר פירוק של החומר הפעיל בצמח הקנבוס ולפיכך מעידה הבדיקה על שימוש בחשיש או מריחואנה. ד"ר גופר העיד בפניי כי הריכוז של THC, שנמצא בשתנו של הנאשם, הוא ריכוז גבוה. בד"כ צריכת סיגריה אחת של מריחאונה בכמות מקובלת גורמת לריכוז של THC בשיעור של 150 ננוגרם למיליליטר. ריכוז של 500 ננוגרם למיליליטר מעיד בד"כ על שימוש במריחואנה כל יום או כל יום שני לסירוגין. ריכוז מעל 1000 ננגורם למיליליטר מעיד על שימוש כרוני, כלומר שימוש יום-יומי של מספר פעמים ביום.

לדעת ד"ר גופר אין זה סביר, בגין הריכוז הגבוה של THC שנתגלה אצל הנאשם, שהוא השתמש בסם 7 ימים לפני התאונה.

בחקירתו הנגדית השיב העד, כי אינו מסוגל להשיב בוודאות מתי עישן הנאשם את הסם, אך סביר להניח כי מדובר בעישון של עד יומיים לפני הבדיקה "אבל מבחינה מדעית מוחלטת אינני יכול להתחייב על הזמן המדוייק" (עמ' 14 ש' 13-14). לשאלת הסניגור, כמה זמן נמשכת השפעת המריחואנה השיב העד: "מקובל בספרות שההשפעה אורכת עד 8 שעות אבל אני חייב לסייג לא עשו נסיונות שבהם נתנו לאנשים כמויות גדולות של מריחואנה ובדקו איך מתארכת ההשפעה… זמן ההשפעה של כל תרופה תלוי בכמות ובקצב חילוף החומרים. ככל שניקח יותר מהחומר זמן ההשפעה ילך ויתארך" (עמ' 14 ש' 21-24).

אליבא דד"ר גופר, כאשר מדובר בשימוש כרוני אפשר יהא לגלות THC בשתנו של הצורך, אפילו אחרי חודשיים.ו

לשאלת ביהמ"ש השיב ד"ר גופר, כי ריכוז THC של 912 ננוגרם, כפי שנמצא אצל הנאשם, מעיד על כך שהסם נצרך עד 48 שעות לפני הבדיקה, אך מייד סייג את דבריו באומרו: "אין אפשרות לתת הערכה מדוייקת. כדי לתת תשובה מדוייקת צריך 2 בדיקות ויתרה מזאת, רצוי שהן יהיו בדם ולא בשתן… זה לא המקרה שבפנינו. יחד עם זאת, העובדה שניסיתי לתת הערכה מתבססת על הכמות…" (עמ' 15 ש' 18-20).נ

עוד הסביר העד, כי אם הנאשם עישן כמות גבוהה מאד של מריחואנה 7 ימים לפני הבדיקה, אפשר שימצא בשתנו ריכוז של THC בשעור כזה שנמצא אצל הנאשם, אך אז מדובר בכמות כזו שתגרום להרעלה מוחלטת בזמן צריכת הסם.ב

לשאלת ביהמ"ש, האם ניתן לקבוע האם הנאשם היה תחת השפעת סם בעת נהיגתו הנדונה, השיב העד:

"לשאלת ביהמ"ש, אינני יכול לומר באופן ישיר להצביע על קשר בין 912 להשפעה של הסם. מה שאני יכול לומר, אם יש לו 912 בשתן, יש בדמו ויש במוחו חומר פעיל מסוג THC שהוא החומר שמגיב עם הקולטנים במוח. מידת ההשפעה, אינני יכול לאמוד אותה, אבל גם כאן, יש הבדל בין אדם שאם מוצאים לו 50 בשתן בודאי שהסיכוי שיהיה מושפע הוא הרבה פחות מאשר אדם שימצא עם ריכוז גבוה. סמים ישנה גם בעיה עם הגדרה של המושג השפעה, משום קודם כל, לא עשו כמו שאמרתי ניסיונות בכמויות גדולות. ישנם סמים כמו LSD שגם כשאיננו בדם, קורות תופעות של FLESH BACK – שבהם אדם חווה חזיונות כשהדם כבר אינו בגופו. אם אני נשאל לומר בוודאות אם האדם היה תחת השפעה – אני חוזר על מה שאמרתי, יש לו חומר פעיל בדם. מידת ההשפעה אינני יכול לאמוד אותה. לשאלת ביהמ"ש, כשאני מתבקש לחדד את הדברים, קשה לי לעשות זאת כי אינני יכול להגדיר את המילה השפעה. החומר הפעיל ישנו בדמו, כמו בכל תרופה כאשר הרמה מתחת לערך מסוים, מידת ההשפעה היא נמוכה, מזערית שלא ניתנת לפעמים לאיתור. אומר כך, אני אינני יכול בגלל שזה בימ"ש ובגלל שאנו מדברים מעבר לספק סביר – אינני יכול להתחייב על השפעה של הסם. לו הייתי נשאל בפורום שאינו משפטי, הייתי אומר שיש סיכוי סביר שהוא היה תחת השפעה, ושוב, בגלל שהמדע לא סיפק מספיק ניסיונות לבדיקות בערכים גבוהים יחסית כאלה של סם. עשו ניסיונות בהולנד וגם שם נתנו לבן אדם סיגריה בודדת. הקהילה משפטית-מדעית, לא תאשר ניסויים כאלה, אבל מה שהיא עושה בגלל המסובכות של ההגדרה השפעה, היא מאמצת מדיניות של 0 סובלנות. ז"א כל כמות בכל נוזל גוף נחשבת כהשפעה" (עמ' 17 ש' 6-24, ההדגשה שלי – א.ש).

לשאלת הסניגור, האם כאשר אדם נפצע יש שחרור מסיבי של THC לתוך השתן, השיב העד כי אינו יכול לענות על השאלה. הוא יכול היה להשיב לו היה נאמר לו באיזו פגיעה מדובר.

2. ראיות הסניגוריה
א. גירסת הנאשם
בעדותו בביהמ"ש טען הנאשם כי ביום העצמאות, מספר ימים לפני התאונה, עישן 2 סיגריות של מריחואנה. מאז ועד התאונה לא צרך סם. לדבריו, הוא אמנם משתמש בסמים אבל לעיתים רחוקות.

ב. עדותו של פרופ' אורי טיטלמן
פרופ' טיטלמן הנו מומחה ברפואה פנימית ושימש כמנהל המרכז ליעוץ רפואי להרעלות.
אליבא דפרופ' טיטלמן, שגיבה חוות דעתו בספרות מקצועית (ס/1 ו-ס/2), בדיקת שתן אחת חיובית ל- THC מלמדת על שימוש בחשיש בעבר, אולם לא ניתן להסיק ממנה על מועד השימוש המדוייק. לדעתו, כיוון שלא נבדקה כמות הקריאטינין בשתנו של הנאשם, אין ניתן לתת משמעות כמותית לשיעור ריכוז ה- THC שנמצא בשתנו. הכליה יכולה לדלל או לרכז את השתן בהתאם לכמות הנוזלים ששתה האדם, לפני מתן השתן לבדיקה. לכן, מומלץ בספרות המקצועית לבדוק את ריכוז הקריאטינין בשתן ע"מ שניתן יהא להסיק מסקנות מכמות ה- THC בשתן.

אליבא דפרופ' טיטלמן, בנסיבות העניין וכיוון שלא בוצעה בדיקת קריאטינין, אין ניתן לסתור את גירסתו של הנאשם אודות מועד צריכת הסם. הבדיקה שבוצעה לנאשם אינה מאפשרת לקבוע את מועד העישון וכמותו.

בחקירתו הנגדית עמד העד על דעתו כמפורט לעיל, והרבה להפנות לאסמכתאות מדעיות. הוא גרס, כי ריכוז של 900 ננוגרם למיליליטר של THC עלול להעיד על כמות של 100 ננוגרם THC אם שתנו של הנבדק היה מרוכז. לדבריו, גם ד"ר גופר התחיל לאחרונה לבצע בדיקות קריאטינין ע"מ להסיק המסקנות הנדרשות. פרופ' טיטלמן אף הפנה אותי לחוות דעת של ד"ר גופר, שבדק לאחרונה ריכוז קריאטינין בשתן, ולא הסתפק בבדיקת כמות ה- THC.ו

במענה לשאלת ביהמ"ש השיב העד, שגם כמות גבוהה של THC בשתן אינה מעידה לא על כמות הסם שנצרך ולא על מועד צריכתו.

עוד העיד פרופ' טיטלמן כי כמות ה- THC בשתנו של אדם אינה אומרת מאומה לגבי השאלה האם אותו אדם היה, בעת הבדיקה, תחת השפעת סם שכן "המשמעות היחידה שיש לבדיקת ה- THC שאי שם בעבר האיש השתמש בחשיש. זו המשמעות היחידה" (עמ' 43, ש' 4-3).
לדעת פרופ' טיטלמן, אורכת השפעת החשיש, על המשתמש, מספר שעות לאחר השימוש.

להשלמת התמונה בנושא זה ראוי לציין, כי בתום עדותו של פרופ' טיטלמן הודיע ב"כ המאשימה כי בדעתו לשקול הגשת בקשה להעדת עד הזמה לעדותו של פרופ' טיטלמן. הסניגור הגיב להצהרה זו באומרו, כי חוות דעתו של פרופ' טיטלמן נמסרה לב"כ המאשימה עוד בטרם עדותו של ד"ר גופר, אשר העיד כאמור מטעם המאשימה, ולפיכך הוא יתנגד להבאת עדות הזמה. לא נדרשתי להכרעה בעניין זה, שכן המאשימה לא הגישה בקשה להבאת עדות הזמה.

3. ההכרעה העובדתית בשאלה, האמנם היה הנאשם תחת השפעת סם בעת התאונה
סירובו של הנאשם ליתן דגימות דם ושתן מעלה חשד שמא רצה להעלים את דבר שימושו במריחואנה.נ

חשד זה אין בו די כדי להביא להרשעתו בנהיגה תחת השפעת הסם. אין די בחשד כאמור ואפשר אף שהנאשם סירב ליתן הדגימות משום שלא רצה לספק ראיה מפלילה בדבר שימושו בסם, להבדיל מראיה לענין נהיגה תחת השפעת הסם.

השפעתו של הסם על הנוהג ברכב, הינה אחד מרכיבי העבירה ולפיכך שומה על המאשימה להוכיח השפעת הסם בוודאות של למעלה מכל ספק סביר.

האמנם עמדה התביעה בנטל זה? נראה, שהתשובה לכך הינה שלילית.

העד המומחה מטעם המאשימה, ריכז את עיקר מעייניו בעדותו בסוגיה מתי צרך הנאשם את המריחואנה. העד התקשה, וככל הנראה בצדק, לקבוע עמדתו בנחרצות והוא הרבה לסייג את קביעותיו. בסופו של יום ניתן למצות את עדותו בקביעותיו הבאות:
א. אין העד מסוגל לקבוע בוודאות מתי צרך הנאשם את הסם, אך סביר להניח כי מדובר בעישון של עד יומיים לפני הבדיקה. על מנת ליתן חוות דעת מדוייקת יותר, יש צורך בשתי בדיקות.
ב. אין העד מסוגל לקבוע בוודאות כמה זמן אורכת השפעת המריחואנה. מקובל שההשפעה אורכת 8 שעות אך הדבר תלוי בכמות הסם הנצרך ובקצב חילוף החומרים של הצורך.
ג. אין העד יכול לקבוע בוודאות של מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם היה תחת השפעת סם בעת אירוע התאונה, אם כי יש סיכוי סביר שהיה תחת השפעת הסם.

אף אם הייתי צריך להכריע בסוגייה הנדונה על סמך עדותו של ד"ר גופר, הייתי קובע כי לא הוכח בפניי בהסתברות של למעלה מכל ספק סביר, כי הנאשם נהג בעת התאונה תחת השפעת סם. קיימת אמנם סבירות ואולי אף חשד כבד, שכך אירע, אך כאמור, אליבא דחוות דעתו של ד"ר גופר, לא הוכיחה המאשימה את השפעת הסם על הנאשם בעת התאונה. התביעה לא הוכיחה במידה הדרושה הן את מועד השימוש בסם והן את עצם השפעתו של הסם על הנאשם, בעת התאונה. יתר על כן, אפילו הייתי מאמץ את גירסתו (שלא הוכחה במידה הדרושה במשפט פלילי) של ד"ר גופר כי סביר להניח שהנאשם צרך הסם עד 24 שעות לפני הבדיקה, עדיין אין להסיק מכך במידה של למעלה מכל ספק סביר, כי השפעת הסם, במקרה זה, ארכה למעלה מ-8 שעות.

קל וחומר שמסקנתי דלעיל נכונה אם אאמץ את גירסתו של פרופ' טיטלמן שאליבא דגירסתו, אין ניתן לקבוע כלל מתי נצרך הסם, אין לשלול את גירסת הנאשם כי צרך הסם 8-7 ימים לפני הבדיקה ואין ניתן להסיק מכמות ה- THC הנמצאת בשתנו של נבדק, כי היה, עובר לבדיקה, תחת השפעת סם המריחואנה.

למעלה מן הצורך אציין, כי עמדתו של פרופ' טיטלמן, בניגוד לעמדתו של ד"ר גופר, גובתה בספרות מקצועית, התומכת בעמדתו. ד"ר גופר כלל לא נתבקש על ידי ב"כ המאשימה להתייחס לעמדתו המקצועית של פרופ' טיטלמן, אף שחוות דעתו של פרופ' טיטלמן היתה בידי המאשימה טרם העדתו של ד"ר גופר. עובדות אלו, אומרות דרשני והן מביאות אותי להעדפת עדותו של פרופ' טיטלמן.

יתר על כן, פרופ' טיטלמן דיבר בעדותו על חשיבות בדיקת הקריאטינין על מנת לקשר בין כמות ה- THC הנמצאת בשתנו של נבדק לבין מועד השימוש. אפשר שניתן למצוא תימוכין לטענה זו בעדותו של ד"ר גופר שדיבר אף הוא על כך שעל מנת להתייחס ביתר דיוק למועד צריכת הסם, יש צורך בעריכת שתי בדיקות ולא אחת כפי שנעשתה במקרה הנדון.

את שהחסירה המאשימה, בחקירתו של ד"ר גופר או בהצגת ספרות מקצועית נוגדת בעת חקירתו הנגדית של פרופ' טיטלמן, ניסה ב"כ המאשימה להשלים תוך ניתוח עצמי מפורט של המאמרים שהוצגו ע"י פרופ' טיטלמן. ניתוח מעניין זה של ב"כ המאשימה ומסקנותיו, דינם להדחות, שכן לא הופניתי על ידיו לדברים הסותרים את הפניותיו ומסקנותיו של פרופ' טיטלמן. "תגליתו" של ב"כ המאשימה לפיה, בניגוד לעדותו של פרופ' טיטלמן, שגרס כי אין קורלציה בין רמות ה- THC בדם לסימפטומים במערכת העצבים, קובע המאמר ת/23 אחרת – אינה משכנעת. ראשית, נושא זה אינו רלוונטי בהכרח לנאשם ולבדיקת השתן עליה מתבססת המאשימה. שנית, ת/23 מדבר על קורלציה זמנית בלבד בין רמת ה- THC בדם לבין השפעות פסיכולוגיות. כך או כך, אין בנושא זה כדי לערער את מהימנותו של פרופ' טיטלמן.

גם יתר ה"הפרכות" אותן מעלה הסניגור ביחס לפרשנותם של המאמרים אותם הגיש פרופ' טיטלמן, מן הראוי היה שייעשו באמצעות עד מומחה או למצער ע"י חקירה נגדית נאותה ולא ע"י התמודדות, שאינה בהכרח מקצועית, עם פסקאות כאלו ואחרות באותם מאמרים.

הדברים נכונים במיוחד כאשר חוות דעתו של פרופ' טיטלמן, לרבות מראה המקום של המאמרים עליהם הוא מסתמך, היו בידיעת המאשימה, טרם עדותו של ד"ר גופר. כך למשל, מנסה ב"כ המאשימה לשכנעני (בעמ' 20 לסיכומיו) תוך הפנייה לפיסקה במאמר, כי כמות השתיה או אי השתיה של נבדק משפיעה על כמות ה- THC רק במקרים קיצוניים. יגעתי ולא מצאתי הכיצד מגיע ב"כ המאשימה למסקנה זו, שמוטב היתה שתאמר מפי מומחה ולא מפי ב"כ המאשימה.

כך או כך, על פי חוות דעתו של ד"ר גופר ובוודאי על פי חוות דעתו של פר'ופ טיטלמן, לא הוכיחה המאשימה, במידה שמעל לספק סביר, כי הנאשם נהג ברכבו בעת התאונה, בהיותו תחת השפעת סם המריחואנה.

יצוין, כי במסקנתי העובדתית דלעיל, לא התבססתי על ממצאי בדיקת המאפיינים (ת/12) מהם עולה, כי עמידתו של הנאשם היתה יציבה וכי הליכתו על קו היתה רגילה.
כמו כן, לא התבססתי על האמור במסמכי בית החולים. נמנעתי מלהתבסס על העובדות הנ"ל, חרף בקשת הסניגור, שכן הקשר בין ממצאים אלו לבין צריכת המריחואנה לא עלה כלל בעדויותיהם של העדים המומחים.

4. נהיגה תחת השפעת סם – הפן המשפטי
אליבא דהמאשימה, אין כלל חשיבות לקביעה העובדתית דלעיל, שכן המחוקק יצר "חזקה חלוטה והרוצה להמעיט יאמר חזקה ראשונית בלבד" לאמור: "בדיקת מעבדה חיובית לסם היא ראיה סופית ולמצער ראיה טובה מספיק כדי להעביר את נטל הבאת הראיה לכתפי הנאשם".ב

בטיעונה זה, מתבססת המאשימה על סעיף 169ה(ג) לתק' התעבורה הקובע, כי:

"נעשתה בדיקת מעבדה, יהיו תוצאות הבדיקה ראיה בבית משפט על עבירת נהיגה בזמן שכרות".ו

לטענת המאשימה, בדיקת מעבדה היא בדיקת דם וכן בדיקת שתן. כיוון שלנאשם נערכה בדיקת שתן שהצביעה על המצאות תוצר פירוק של מריחואנה (THC), יש לקבוע, כאמור בתקנה הנ"ל, כי נהג תוך שכרות (דהיינו, בהשפעת המריחואנה).

דין טענת התביעה להדחות, מכמה סיבות:
א. סעיף 169ה, לרבות סעיף 169ה(ג), דן בבדיקת דם ולא בבדיקת שתן. כותרת השוליים של הסעיף הינה: "בדיקת דם" ומנוסחו של סעיף 169ה(ב) ברור, כי אכן בבדיקת דם עסקינן. סעיף 169ה(ב) קובע, כי: "שוטר רשאי לדרוש מנבדק בדיקת מעבדה לדוגמה של דם אף אם לא בוצעה מכל סיבה שהיא בדיקת נשיפה". בהמשך ובהקשר של בדיקת הדם קובע סעיף 169ה(ג) כי: "נעשתה בדיקת מעבדה, יהיו תוצאות הבדיקה [בדיקת הדם] ראיה בבית משפט על עבירת נהיגה תוך שכרות".
ב. המחוקק הראשי כלל לא הסמיך את שר התחבורה לקבוע חזקה לעניין השפעת סם שאינו אלכוהול ולפיכך אין ניתן לפרש את סעיף 169ה(ג) כמוצע ע"י המאשימה (ראו לעומת זאת, סעיף 64ב(ג)(1) לפק' התעבורה וסעיף 169ב לתק' התעבורה). הפירוש המוצע ע"י התביעה משמעותו, כי מחוקק המשנה חרג מסמכותו.

בת"פ (חיפה) 157/02 מדינת ישראל נ. שנבור תק-מח 2002(3), 11747 נדרשתי לעניין משמעות העבירה של נהיגה תחת השפעת סמים (שאינם אלכוהול) וקבעתי כי:
"על מנת לנהוג בהשפעת סם, אין די בשימוש בסם בטרם נהיגה. השפעת סם כשמה כן היא. על הנהג להיות מושפע מנטילת הסם באופן כזה שעל הסם להשפיע על אחד מחושיו החשובים לצורך נהיגה. כמו כן, ההשפעה צריכה שתהא בעת הנהיגה".

נימקתי מסקנתי דעליל, בין השאר, כהאי לישנא:
"מנוסחו של סעיף 169ב(ג) [לתק' התעבורה] עולה כי שכרות, עשוייה ללבוש שתי צורות:
א. בעת שאדם נתון תחת השפעת סמים משכרים או מסוכנים (להלן: "החלופה הראשונה").נ
ב. כשנמצא בגופו של אדם ריכוז אלכוהול העולה על המידה הקבועה בתקנות התעבורה (להלן: "החלופה השניה").
החלופה השנייה אינה אלא חזקה חלוטה של שכרות למי שבגופו נמצא, כאמור, ריכוז אלכוהול בכמות העולה על הקבוע בתקנות התעבורה. במקרה כזה אין נדרשת ראיה נוספת, להשפעת הסם על הנוהג ברכב. המחוקק יצר במקרה כזה מעין "שיכור סטטוטורי", בהתבסס על נסיון החיים ומדע הרפואה.
החלופה הראשונה של שכרות דורשת ראיות לשם קביעה כי אכן מדובר בשיכור כהגדרתו בסעיף. שכרות כזו ניתנת להסקה: 'מהתנהגותם החיצונית הבולטת והברורה בעליל' של הנוהגים ברכב (ראו ר"ע 666/86 סודקי עודה נ' מדינת ישראל, פד"י מ(4) 463, 468 (להלן: "פס"ד סודקי עודה").
כשמדובר בשכרות, כתוצאה משתיית משקאות אלכוהולים, ניתן להרשיע נהג על פי החלופה הראשונה אם הוא נראה: 'מטושטש הנוהג בזיגזג ימינה ושמאלה ואשר אינו יכול לעמוד על רגליו, משנעצר על ידי השוטר כאשר ריח חזק של אלכוהול נודף מפיו. מערכת ראיות כגון זו יכולה (אך אינה צריכה) להוות ראיה לצרכי הסקת המסקנה בדבר שכרותו של נהג פלוני' (פס"ד סודקי עודה, שם, בעמ' 467).
עינינו הרואות, כי כשמדובר בשיכור "הקלאסי", האלכוהולי", אין די בריח אלכוהול הנודף מפיו והמהווה ראיה לשימוש באלכוהול. יש צורך בראיה נוספת המוכיחה את היותו נתון להשפעת המשקאות המשכרים. יש צורך בראיה חיצונית ברורה בעליל של עצם השפעת האלכוהול על חושיו של הנהג.
על דרך האנאלוגיה ניתן לגזור גזירה שווה, לצורך הוכחת השפעת הסם המסוכן על הנהג. תנאי הכרחי, שאינו מספיק, להרשעת נהג כזה הוא הוכחת עצם השימוש בסם. משהוכח השימוש בסם, יש להוכיח גם את השפעת הסם על הנהג בעת נהיגתו".

משמעות קביעותי העובדתיות והמשפטיות, כמפורט לעיל היא, כי לא הוכח בפניי שהנאשם נהג בהשפעת סם ויש לזכותו מהעבירות המיוחסות לו בגין נהיגה שכזו.

5. משמעות קביעותי דלעיל על עבירת ההריגה המיוחסת לנאשם
אילו קבעתי כי הנאשם נהג בהשפעת סם המריחואנה, היתה מתבקשת גם המסקנה כי צפה את האפשרות של גרימת תאונה קטלנית בשל השפעת הסם הצפויה על נהיגתו.
אדם הנוטל סם, המשפיע על נהיגתו, צופה מן הסתם את אפשרות גרימתה של תאונה בהשפעת הסם. במצב כזה, מתקיים בו יסוד נפשי של פזיזות. לא זה כאמור המצב, בכל הקשור לתאונה נשוא דיוננו.

כל שהצליחה התביעה להוכיח הוא שהנאשם נסע במהירות העולה על המותר וסטה ללא סיבה, לנתיב הנגדי. סטייה זו אירעה בהיות רכבו של הנאשם והכביש במקום נסיעתו, תקינים. המדובר איפוא בתאונה "מדברת" המעבירה את נטל הבאת הראיות בדבר אי התרשלות -אל כתפי הנאשם.
הנאשם לא עמד בנטל זה ולפיכך ניתן לקבוע, כי התרשל בדרך נהיגתו וגרם לתאונה הקטלנית.
מן הדין איפוא להרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין + סעיף 64 לפק' התעבורה.ב

ז. ההכרעה העובדתית והמשפטית לענין החזקה ושימוש בסם מסוכן
אין חולק על כך שהנאשם צרך סם מסוג מריחואנה. לדבריו, עישן ביום העצמאות שקדם לתאונה 2 סיגריות עם מריחואנה. התביעה טוענת לשימוש בכמות גדולה יותר.

ניתן איפוא לקבוע בוודאות כי הנאשם צרך 2 סיגריות מריחואנה ולפיכך עבר העבירה של החזקה ושימוש לפי סעיף 7(א)+(ב) סיפא לפק' הסמים.

ח. סוף דבר
אני מזכה הנאשם מהעבירות לפי ס' 298 לחוק העונשין + סעיף 35 לפק' התעבורה, מעבירה לפי תק' 26(1)+(2) לתק' התעבורה וסעיף 38(3) לפק' התעבורה ומעבירה לפי סעיף 62(3) לפק' התעבורה ותקנה 169ב לתק' התעבורה.ו

אני מרשיע את הנאשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין + ס' 64 לפק' התעבורה, בעבירה לפי תקנה 40(א) לתק' התעבורה וסעיף 38(3) לפק' התעבורה, בעבירה לפי סעיף 64ב(א)+(ב) לפק' התעבורה ותקנה 169(א) לתק' התעבורה ובעבירה לפי סעיף 7(א)+(ג) סיפא לפקודת הסמים.

ט. אחרית דבר
מסקנותי באשר למשמעות של נהיגה תחת השפעת סם מסוכן (שאינו אלכוהול) ובדבר דרך הוכחת עבירה זו, אפשר שמחייבות הן בחינה של הרשויות המוסמכות כדי ליתן בידי הרשויות כלים לאכוף את האיסור שבנהיגת רכב בהשפעת הסם.

מן הראוי לבחון אפשרות שלי יצירת חזקה שבדין למצבים שכאלו ו/או ליתן בידי הרשויות כלים אחרים שבאמצעותם ניתן יהא לבדוק ולבסס קביעות של נהיגה תחת השפעת הסם.

בהקשר זה ולנוכח חילוקי הדעות המקצועיים בין ד"ר גופר ופרופ' טיטלמן, מן הראוי גם לבחון לעומקן את הסוגיות המדעיות הכרוכות בשימוש במריחואנה ואת משמעות הימצאות THC בגופו של נהג, לעניין הוכחת השפעת הסם עליו.

המזכירות תעביר עותק מפסק דיני לידיעת מפכ"ל משטרת ישראל ומנכ"ל משרד התחבורה.

ניתנה היום כ"ה באייר, תשס"ד (16 במאי 2004) במעמד הצדדים.נ

א. שיף, שופט

ב"כ המאשימה:
אין אני מוכן היום לטעון לעניין העונש עלי להערך לצורך כך.

ב"כ הצדדים:
אנו מבקשים לקבוע מועד לטיעונים לעונש.

החלטה

אני קובע את התיק לטיעונים לעונש ליום: 3.6.04 בשעה 8.10.

ניתנה היום כ"ה באייר, תשס"ד (16 במאי 2004) במעמד הצדדים.

א. שיף, שופט

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

• שאלות ותשובות
• מאמרים
• חוקים בדיני תעבורה
• פסקי דין
• פורומים